אמירה לאומית? - לאו-דווקא

אני יכול להבין את שמחתה של שושי כחלון-כידור (סא"ל במיל')¹ לרגל מינויה של אורנה בר-ביבאי ליו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. האם זהו המינוי האופטימלי מבין כל הח"כים בכנסת? - אינני משוכנע. בר-ביבאי היא אכן האישה הראשונה בצה"ל שקיבלה דרגת אלוף ומונתה לראש אגף כוח האדם בצה"ל; לפי שעה היא גם האחרונה שקבלה דרגה זו, הישג נאה מאוד לכל הדעות. נראה שהרמטכ"ל הנוכחי, כוכבי, נמנע עד כה מללכת באותה דרך אעל-פי שמשרתות בצה"ל כמה וכמה קצינות בדרגת תא"ל, ואילו ראה בקידום נשים לראש הסולם הפיקודי נכס צבאי, בוודאי היה עושה כן. מתגובות שונות שלו בראיונות תקשורתיים התרשמתי שהוא אינו יוצא חוצץ נגד האפשרות שנשים נוספות תקבלנה דרגה זו ותמונינה לתפקיד התואם את כישוריהן במערך הצה"לי. אולם, הוא גם אינו נמנה על מי שסבורים שזו אכן מטרה לאומית ושיקול מוביל במערכת השיקולים. ראייתו, ואני מצדד בה, איננה פמיניסטית אלא תכליתית, משמע: תואמת את צרכי הצבא כמכשיר לאומי לניהול אופטימלי של מלחמה בעת הצורך.

דעתה של שושי כחלון-כידון על-פי הדברים שכתבה (הערה 1, להלן) נובעת לטעמי משיקולים פמיניסטיים ומן הרצון לראות גם בצה"ל העדפה מתקנת, כלומר: מינויים בכירים תואמי אידאולוגיה ולאו-דווקא תואמי צורך ממשי. כאמור, אני מסתייג מגישה זו לא רק בצה"ל אלא בכל מערך השירות הציבורי, מן הטעמים הבאים:

יו"ר ועדת חוץ וביטחון הוא תפקיד פרלמנטרי ולא צבאי, אעל-פי שיש בו גם נגיעה מוצקה ביכולותיהם של כוחות הביטחון לתת מענה יעיל לצרכי הביטחון. בר-ביבאי בתפקידיה הבכירים לא הייתה מפקדת שדה מבצעית ולא ניהלה לחימה בפועל. לפיכך, במינויה אין מדובר בפריצת דרך אמיתית או "שבירת תקרת זכוכית". אין ספק שנשים יכולות וצריכות למלא תפקידים פוליטיים ומדיניים בהם כישוריהן אינם נופלים מכישורי המגדר האחר. בתחום הצבאי המקצועי, או בתחומים המשיקים לו בארגוני ביטחון אחרים, אינני רואה בבחירתה תרומה למיקסום היכולות. תפקיד פרלמנטרי שאיננו מקצועי מובהק (משפטי, כלכלי, מדעי-הנדסי, רפואי וכו') אינו מחייב רקע של מראית-עין. לעיתים תפקיד מודיעיני, משפטי, או מנהלי בשירות הציבורי, בניהול ארגונים או מערכות גדולות, אז השאלה איננה מגדרית אלא שאלת תמהיל הכישורים.

אין צורך בסולם-עזר בכדי לקדם נשים לתפקידים בכירים; הקו הנכון צריך להיות: נשים ראויות לכל התפקידים פרט לאלה שבהם כישוריהן כמגדר נחותים מממוצע המגדר האחר. מגבלות אלה יש לקבוע בנפרד מזהותה של מועמדת כזו או אחרת ואת המיון לבצע בהתאם. מקובל בפוליטיקה שנבחרי ציבור אינם חייבים לעמוד בקריטריוני יכולת מוגדרים. לטעמי זו שגיאה על שום שבהעדר כישורי-בסיס מינימליים אין הם יכולים לבצע ביעילות את התפקיד שהציבור מייעד להם. קביעת נורמות מוקדמות למינויים בשירות הציבורי - נבחר או ממונה - היא גם אחת השיטות הטובות ביותר ע"מ להבטיח שבחירה לתפקיד תהיה הגונה והוגנת - מושתתת כישורים ולא קשרים. מידות טובות בבחירת מועמדים לתפקידים ציבוריים חשובות לא פחות משבירת תקרות זכוכית אמיתיות ובוודאי גם מדומות.

שילוב נשים בחיים הציבוריים בתפקידים מרכזיים ומשפיעים היא מטרה נכונה וחשובה. כל חברה צריכה לשאוף למקסם את הכישורים העומדים לרשותה לטובת הכלל. לכן, היעד צריך להיות הגדלה מהירה ומסיבית של השתתפות נשים במשק הלאומי ובארגונים הציבוריים. חוקי "הברירה הטבעית" יגרמו לכך, כפי שהם גורמים גם כיום, שהמתאימים ביותר יתקדמו במסלול הראוי להם ביותר. מובן שיהיו גם יוצאים מן הכלל, אולם כשיהפוך עניין הריבוי והגיוון לנורמה, תתייתר מלחמת הסרק הפמיניסטית-סימבולית, משום שהברירה הטבעית תמיד טובה יותר מפרוטקציוניזם סקטוריאלי.

את המאבק הפמיניסטי האידאולוגי - המבוסס על שוויון זכויות מוצהר בין המגדרים יש להפנות לאותם נושאים או תחומים שאורחות החיים בהם מושתתות על עולם פטריארכלי ישן ועל אידאולוגיות חוסמות קידום, או מונעות נגישות להזדמנויות. התרת חסמים אלה, תעביר את המנועות מטעמי שרירות-לב להתמודדות פתוחה על דרכן ומעמדן.

בדיון המתמשך בסוגיה זו חשוב לזכור את שאלתה של גולדה מאיר אחרי מלחמת יום-הכיפורים (1973): (פראפראזה) "מה יכולתי לעשות כאשה שמעולם לא פקדה על צבא במלחמה, מול המלצות המנהיגות הצבאית - דיין, אלון, גלילי, דדו, זעירא וכו' - שגרסו שאין פני המצרים למלחמה?". בחושיה הטבעיים הבינה גולדה שמתרגשת סכנה, אך עם כל עוצמתה האישית, אחרי גיוס-סרק יקר אחד באפריל 73', "נכנעה" לדין "המטבח הביטחוני" - והשאר היסטוריה.

גולדה עמדה בראש סולם הממשל הישראלי בשעת מבחן קריטית. כמי שהגיעה אליו ללא רקע מתאים לשיפוט עצמי של המאורעות וללא מוכנות נפשית לחלוק על "מומחיה" - כשלה במבחן האולטימטיבי. כלומר: לא המגדר קובע את ההתאמה אלא הכשירות הרלוונטית.