54 שנות שכול

"ביום רביעי, 9 ביוני 2021, בשעה 11:00 - אני ובני משפחתי, נהיה בתל-פאחר. לא יהיה שם טכס רשמי בהשתתפות נציגי משרד הביטחון וצה"ל וגולני, אבל (המ"פ דאז) אהרון ורדי ושמואל מוראד (המ"מ דאז) - ואני מאמין שעוד רבים מחבריהם לנשק של אחי דובי וחבריו, שנפלו בקרב על התל, כמו גם בני משפחות נוספים - יהיו שם, ביום הזה ממש...אני לא צריך יותר"...

כך מסתיימת רשומה בעמוד הפייסבוק של מוטי רוזנבלום, האח השכול של דובי. המועד האמור יחול בעוד יומיים, במלאת 54 שנה לקרב ההירואי בתל פאחר, קרב ההבקעה לרמת הגולן במלחמת ששת הימים. אבל לא. למרות הבטחתו, מוטי כבר לא יהיה שם. כי יום לאחר שהעלה את הרשומה הזו, נדם לבו בפתע, לתדהמת בני המשפחה והמוני מכריו.

בן 75 היה מוטי, ומאז 1967 נשא את כאב השכול על האח שהיה צעיר ממנו בשנה וחצי בלבד. איש תקשורת ואיש ספר, אשר לרגע לא משה ממחשבתו דמותו של דובי, שנפל בגיבורים עם עוד 35 לוחמים, באחד הקרבות ההירואים ביותר באותה מלחמה. רמת הגולן שוחררה, האיום על יישובי עמק החולה הוסר. זו נחשבה למלחמה "קלה". הן בששה ימים הדפנו את האויב הפולש מדרום ומצפון, כבשנו את חצי האי סיני, שיחררנו את יהודה ושומרון, הדפנו את הסורים מהגולן. מרוב שהתבשמנו מן הניצחון הכביר, כמעט נשכח מחיר הדמים: 780 חללים, ובהם דובי רוזנבלום. מוטי וכל בני המשפחות השכולות לא שכחו. באתר "יזכור" נמסרים פרטים לקוניים על נסיבות מותו: "כחבריו, הוא נלחם בחירוף נפש ונפל מצרור כדורים, רק בן 20". בתו נולדה כעבור חודשיים. היום היא בת 54.

מי שהכיר את מוטי, לא יכול היה לשער את הכאב הבלתי פוסק, סערת הנפש. אי-אפשר היה שלא להתרגש למקרא הרשומות שלו, מכתבים לדובי, שבהן דיווח לו על המשפחה, המדינה, האזכרות... במאמר שפירסם ברבעון "האומה" סיפר, בין השאר, על הסוכריות שנמצאו בשנים הראשונות על קברו. "יום אחד, הגענו כולנו לחלקה הצבאית בקריית שאול, עם עציץ גדול שאבא רצה להעמיד שם. מרחוק ראינו איש מבוגר, עם זקן, לבוש בג'אלבייה לבנה, נדמה לי מרוקאית, יושב ומתפלל ליד הקבר של אחי. אז נפתרה תעלומת הסוכריות. הוא סיפר, כי בנו היה חייל של אחי בקרב על תל-פאחר. במהלך הקרב, ביקש אחי מהחייל לרדת מהזחל"ם ולהצטרף אל כוח אחר, שעדיין לא נכנס לקרב ממש. באותו רגע שהחייל ירד מהרכב, ספג הזחל"ם פגיעה ישירה של פגז מרגמה, וכל יושביו נהרגו. החייל סיפר לאביו כיצד ניצלו חייו והאב החל לפקוד את קברו של אחי, מדי שנה לפני החגים, עד למותו, כדי להתפלל לעילוי נשמתו ולהניח על האבן סוכריות. זו הייתה דרכו להודות לאחי על חיי בנו".

מוטי רוזנבלום אהב את החיים הטובים, טיולים, יין, משפחה, חברים. אבל שלא נטעה בחזותו הרכה. עצב תמידי היה שפוך על פניו. בלב לא פסק לבעבע היגון על אחיו היחיד, ושם לו לנוהג לפקוד פעם-פעמיים בשנה את תל פאחר. זה היה יעד מבוצר של הצבא הסורי, שכוחות גולני ושיריון כבשו אותו בקרב שהשתבש והסתבך, עד שנשמעה הקריאה "תל פאחר בידינו!" - הקו הסורי הובקע. היום זהו מצפה גולני הפסטורלי.

באותה רשומה אחרונה שלו, סיפר מוטי לדובי על מבצע "שומר החומות", על "ימים ולילות קשים של רקטות וטילים על הישובים בעוטף ובנגב ובשפלה ובמרכז הארץ ומטוסי חיל-האוויר פעלו באינטנסיביות רבה, נגד מטרות החמאס ברצועת עזה", ואז "ברקע כל ההתרחשויות האלה, אני מקבל הודעה שטכס הזיכרון לנופלים בקרב תל-פאחר שבגולן, שאמור היה להתקיים ב-9 ביוני 2021, יתקיים השנה ב-16 ביוני... מכיוון שבאותו יום אמור להתקיים טכס זיכרון אחר"... מוטי כתב נחרצות: "ב-9 ביוני השנה, אני ומשפחתי, נגיע כמו מדי שנה, לתל-פאחר. גם דברת בתך, המגיעה מארה"ב, תהיה שם אתנו. אולי זה לא יהיה טכס צבאי, אבל אנחנו נגיע"...

דובי היקר, הפעם אני הפונה אליך. מוטי שלך לא יוכל לקיים הבטחתו. גם הוא כבר נח את מנוחתו האחרונה... לבו לא עמד בלחץ ובכאב, 54 שנה לאחר נפילתך. 54 שנות יגון. זהו מחיר המלחמה. מלחמת ששת הימים, שלא הייתה האחרונה במלחמות...