עזרה לחולי סרטן
ארגון מקומי מתפאר בעבודת הקודש שלו בעזרה למשפחות חולי סרטן. שנים שאני רואה את מודעות הארגון, כמו גם כתבות על הארגון. באירוע מסוים אף העלו על נס את עבודת הארגון, וחלקתי מקום בבמה עם ראש הארגון.
עד שהגיע היום בו הגיעה משפחה מהארץ לטיפולים מיוחדים הקיימים רק כאן בדרום קליפורניה. נראה שהיה זה סוג מסוים של סרטן שרופא או חוקר או מדען מקומי מתמחה בו, והיה ברור שזהו שידוך מהשמיים. הנה משפחה שמגיעה לארץ-לא-לה לטיפולים, והצרכים של אותה משפחה הם בדיוק מה שהארגון אמור לתת לו מענה.
פתחתי את העיתון, מצאתי את אחת המודעות או הכתבות, ושלחתי את הקשר ארצה. לאחר מספר ימים הם פנו אלי בבקשה: איש לא עונה להם, אולי אוכל אני ליצור קשר עבורם? הבעיה בנקודה זו היא שהעלתי את מפלס הציפיות, כי סיפרתי שיש ארגון, וזו מטרתו, ומכל הכתבות וההמולה סביבם, הם עושים (לכאורה) עבודה כה טובה, בדיוק מה שהיה דרוש לאותה משפחה בשעת צוקתם.
גם לי לא ענו, אז עשיתי מעשה: פניתי לעיתון וקיבלתי את כל נקודות הקשר (מי שאוהב לפרסם חינם או שיכתבו עליו, ודאי דואג שניתן יהיה להשיגו). גם פניתי לחבר משותף וגם ממנו ביקשתי שיצור קשר. מנסיוני, העובדה ששולחים אימייל, אין פרושה שהנמען קיבל את האימייל, אך הודעות טלפוניות הן למספר הרשמי של הארגון והן לעובדות לניידים שלהן ודאי היו זכאיות למענה. הן לא נענו. דום מוחלט. לאיש לא היה אכפת.
מסתבר שאותו ארגון עונה לשני צרכים: צורך אחד, האדרת שם מי שקשור לארגון (ראו והעלו על נס איזו עבודה פילנתרופית לתפארת הם עושים). צורך שני, אני מניח שהם אכן עוזרים, אך למי שהם רוצים, כנראה למקורבים בלבד, למי ששייך לחוג הנוצץ שלהם. כך או כך, אותו גוף אכזב אותי נחרצות. כי כשפונים לעזרה, ודאי יש סיבה, וכשמדובר בסרטן אכזרי, חסר כל גבולות, ציפיתי שמי שיודע להתהדר בנוצות גם יעשה ולו המעט שבמעט.
מחלת השכחה
דימנציה פוגעת ביותר ויותר אנשים. אולי בגלל שאנחנו חיים שנים ארוכות יותר, עם תוחלת החיים המתארכת, המוח שלנו מסתייד (ואנו עדיין לא מבינים מה משפיע על התהליך ואיך ניתן להאט אותו או להלחם בתופעה). אני לא רופא, אך ברי לי שבידוד מחברה מהלך שנה ויותר מאיץ את התהליך. זו אחת התוצאות השליליות של מגיפת הקורונה.
האדם יכול להשמע לגמרי "נורמלי", כפי שהכרת אותו מהלך כל חייך, אך כשהוא חוזר על אותה שאלה ששאל אותך לפני דקה, ואתה מנסה לחזור על התשובה, וחוזר חלילה, אתה מבין שמשהו לא בסדר. כשאתה שואל שאלה פשוטה (למצוא את רשיון הרכב או רשיון הנהיגה, דבר בסיסי ביותר ששוטר יבקש את הוא עוצר אותך), הנשאל לא יכול למצוא את אותה תעודה בין חמישה כרטיסים אחרים. קשה להבין את זה, עד שחווים את זה. כמובן שדברים שצריכים להעשות לא נעשים (בין אם זה דבר כמו לכבות את האש או לסוע לבנק להוציא תדפיס פעולות או אפילו בדיקת המכונית או חידוש הביטוח).
כך יוצא שהאדם מסתגר יותר ויותר, ושוכח בצורה בלתי רצונית את העולם סביבו ובסופו של דבר את עצמו; הסוף המר. היכן כל החברים ממהלך השנים? אלו מעדיפים להמשיך בחייהם, בבעיותיהם, בצרותיהם, ברגעים השמחים, ומתנתקים במודע או במעשה מאותו אדם.
הגרוע ביותר הם כל הפקידונים והעובדים הציבוריים למיניהם שזהו תפקידם לטפל באנשים שכבר לא מסוגלים לטפל בעצמם. עוזרת סוציאלית מגיעה, כמו גברת, מסתכלת, בוחנת ונעלמת. עשרים שעות בשבוע מגיעות לאותו אדם, וכל שעה כזו יכולה לעזור בצורה שלא תשוער - חברה, עזרה בדברים פשוטים ודאגה שדברים חשובים יטופלו. כמה קל לנצל אדם במצב כזה, כמה קשה למצוא מישהו שיעמוד לצידו דווקא בזמן זה. לאיש לא אכפת; כנראה זו דרך החיים.
אין זה קל כלל ועיקר. נהפוך הוא, חוסר הזיכרון מרגיז ומעצבן, אך יותר מכל העובדה שאדם שאתה מכיר כה טוב שוכח הכל, נמצא כאן אך לא בדיוק נמצא כאן, היא שפוגעת יותר מכל. זהו כאב נורא מהול בעצב אדיר, המאיים להטביע, ואנחנו עומדים חסרי אונים, אובדי עצות.
קבלנים
כמה שאני לא אוהב קבלנים. כמובן שההכרות שלי עם חתך מסוים אחראית לזה. ישראלי או פרסי עשירים כקורח, שכל הכסף בעולם לא מספיק להם. בית מפואר. מטוס פרטי. אלף אנשים שעובדים עבורם. נכסים מכאן עד להודעה חדשה. אך תמיד אפשר וצריך, רצוי וראוי שיהיה להם עוד - עוד נכס, עוד גולת כותרת, עוד כסף בבנק.
בעבר הייתה בלוס אנג׳לס קבוצת קבלנים ישראלים שהתעשרו מעבר לכל דמיון (היום הם היו נחשבים "עניים" לעומת הקבלנים עכשיו). אחד מהם בנה שני בניינים מפוארים. בשניהם היה אסבסטוס (חומר אסור בשימוש באותן שנים). בשניהם הקירות לא היו מחוברים לרצפות ולתקרות. כל אלו לא היו דברים יוצאי דופן. באזור אחר אזור תבעו את הקבלנים - פה מאות בתי פאר שקעו, שם היו חריגות בניה שסיכנו את הדיירים, וכו׳. שמות הקבלנים ידועים, אך כיון שהם כבר לא אתנו, לא נזכיר את שמותיהם. זו הייתה שיטה: הם שיחדו את מי שצריך ("שימנו את המערכת"), הם חסכו עשרות מיליונים, שנים אחר כך תבעו אותם לדין והם התפשרו על כמה מיליונים, כך יצא שהם גרפו הון עתק מהתנהגות "עסקית" (נלוזה) זו.
מדוע אני מזכיר נשכחות, כשאותם ישראלים עשו כה רבות, תרמו כל כך הרבה כסף למטרות שונות? (גם מיידוף תרם הרבה כסף, וכולם, כולם רצו אחריו - אנשים כמו גם ארגונים ואוניברסיטאות ובתי חולים ועוד ועוד) פשוט - בכדי לציין שאין חדש תחת השמש. כמו בעבר, כך בהווה וכנראה גם בעתיד.
בורלי הילס ולוס אנג׳לס מהוות נקודת משיכה עכשווית לקבלנים. השוק רותח. אפילו ממיאמי הם מגיעים לכאן (ידוע שבמיאמי מגיע לא רק כסף של עשירי מרכז ודרום אמריקה, כי אם גם הרבה מאוד כסף שצריך להלבין, לרוב מסחר בסמים ודברים דומים, ומה יותר טוב מאשר השקעה של מיליונים או עשרות מיליונים בדירה)? כמובן שבין כל אותם קבלנים גם קבלנים יהודים, ישראלים ופרסים. כל מי שעובר בשכונות מגורים ורואה את השמות המתנוססים על השלטים נחרד לנפשו: היהודים שולטים בכל!
לבורלי הילס לפני שנים הגיע יהודי עם משפחתו והקים בית מלון מפואר. כשהסתיימה הבנייה, הוא עבר לעבוד עבור הסיני העשיר ביותר בסין (עד שזה "פשט את הרגל") בבנית מתחם נוסף. את כל התרגילים הכי נבזייים הוא הפעיל נגד בעל מלון ישראלי הגובל במתחם שהוא קידם. צחק הגורל והסיני נאלץ למכור את כל רכושו (מילארדים ברחבי העולם), ואותו ישראלי הוא היום בעלי המתחם כולו.
השנה הגיע קבלן יהודי והוא בא ללמדנו פרק בהלכות "העולם סובב סביבי". הוא מנצל כל פירצה, קונה כל קול, משמן את מי שרק ניתן והוא חלקלק בצורה נפלאה. לכל דבר יש לו תשובה. "הגנה בפני רעש? לא נחוצה כי לא נדרשתי על-ידי העירייה למגן (כי מצאתי פירצה וניצלתי אותה, תופעת "הראש הקטן"). בכלל הגנה בפני רעש אינה יעילה לדעתי, אז מדוע להשקיע כל כך הרבה כסף בה"? כך לדבריו, את הכל הוא פוטר, את הכל הוא מבטל, העיקר הפרויקט החדש ועשרות המיליונים שיזרמו לכיסו. כל השאר בטל בשישים.
אותו קבלן מקים בניין של דירות פאר, והריסת הבניין הקודם גורמת לכל הבניינים בסביבה לרעוד, ולשכנים לסבול מרעש בלתי פוסק כל היום.
כשפנו בבקשה למזער את הרעש, הוא תקף מיד: "אתם נגד פיתוח"! הוא אפילו לא טרח לחשוב אולי יש סיבה, אולי יש דברים בגו, אולי יש דרך פשוטה להקל ולעזור. כיון שהשכנים הגרים בשכונה עשרות שנים לא בראש אחד עם הרעש האיום, הם ודאי אשמים במשהו, אז כדאי להאשימם, ובזה יסתיים הענין.
במיאמי, משם אותו קבלן-יהודי הגיע, התמוטט חצי בניין. ליד אותו בניין בנו בניין חדש, של דירות פאר, והרעידות הפריעו לשכנים, אך איש לא הקשיב לתלונות שלהם, לא שעה לתחינותיהם. גם שם היה קבלן שניצל פרצות. היו סדקים - בבריכה, בקומות שונות, וכו׳.
היום יסבירו שאולי זו הייתה עייפות המתכת, או המלחים והרוחות מהאוקינוס. יגידו שהבניין היה ישן. יסבירו ויתרצו. למעלה מ-150 אנשים נספו. והקבלנים? הם חסינים, הם עשירים, הם מעל החוק, אצלם הכל בסדר. הם לא אחראים. הם ישנים בשקט בלילה, בארמונותיהם או במטוסים הפרטיים שלהם או באיים שבבעלותם, ולעזאזל העולם. הם קדושים, וכל מעשיהם לתפארת. הם חסינים ואיש לא יכול להתקרב אליהם.
בארץ היו מקימים ועדת חקירה. כאן לא נהוג. רק הכסף מדבר. הקבלנים, דוגמאת טראמפ ואחרים, יודעים לנצל כל דרך, כל פרצה, כל סיבוב, ולעזאזל כל השאר. אחריות אישית - אין. אחריות ציבורית, ללא אכיפה - ודאי שאין. וכשמגיעה התביעה המשפטית, מתפשרים לאחר שנים, ועדיין יוצאים נשכרים. עולם משונה הוא זה. עולם מלא דיבורים אך דל כל כך במעשים טובים. עולם אפוף בשקר וכזב, ובו כה מעט נקודות אור.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
