תרבות השקר

לפני כמה שבועות התרגשנו מסיפורה של אישה דרום אפריקנית שילדה עשיריה. עוד לא התאוששנו מפלא הבריאה הזה וכבר התבשרנו שאותה אישה מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית אחרי שאובחנה כסובלת מהריון מדומה. השבוע, כמעט בלי קשר, דווח גם שהמשטרה בודקת פרשיית שחיתות חדשה: על-פי החשד משפחת נתניהו רכשה ג'קוזי יוקרתי במחיר 50 או 60 אלף שקלים לביתה הפרטי בקיסריה על חשבון משלם המיסים וללא אישור. מיד עלתה בדמיוני דמותם של בני משפחת נתניהו משתכשכים במים החמימים, מלקקים גלידת פיסטוק ושותים שמפניה ורדרדה על חשבוני ורתחתי מזעם. אבל אז התקבלה תגובת המשפחה שהם כלל לא רכשו ג'קוזי בעשרים השנים האחרונות וקצת ונרגעתי.

הידיעות האלה הזכירו לי סיפור על שני עובדים שמרכלים על הבוס שלהם. "תראה איזה מניאק הוא" אומר האחד". אמרתי לו שאשתי עוברת ניתוח דחוף ובכול זאת הוא הכריח אותי לבוא לעבודה". אבל זה שקר, אומר לו החבר. "נכון", עונה השני. "אבל הוא לא יודע את זה".
בעיני התקשורת לא משנה האם לנתניהו יש או אין ג'קוזי בבית. הדבר היחיד שחשוב בעיניהם הוא הטמעת המסר שנתניהו מושחת ואת שאר הפרטים בסיפור אפשר לשפץ לפי הצורך. בעיניהם גרעין הסיפור אמיתי גם אם כל העובדות שקריות. ברוכים הבאים ל"עידן השקר". איננו יכולים לסמוך על שום דבר שנכתב בעיתון או נאמר ברדיו או בטלוויזיה.

כמעט הכל שם מפוברק. כל "אמת" היא יחסית, חלקית ועל תנאי, ובמקרה הטוב נכונה לשעתה ולאומרה. האמת היא רק אופציה אחת מבין שלל האפשרויות ובדרך כלל לא הראשונה. בסדום ועמורה התקשורתית כולם מדברים מפוזיציה, לכולם אינטרסים סמויים, כולם מסתתרים מאחורי מסכות וכמעט כולם סוחרים במידע תמורת טובות הנאה. הטלוויזיה הישראלית הרכיבה לכולנו משקפי מציאות מדומה. הושיבה אותנו מול מדורת השבט וסיפרה לנו צ'יזבטים, עד שהתברר שבכלל אין מדורה ואנחנו לא מאותו השבט.

קל להתייחס לעניין בסלחנות ולטעון שהחיים הם רשומון, שאין בחיים אמת אחת אלא אמיתות רבות וכול אחד מציג את האמת שלו ואת זווית הראייה האישית והמצומצמת שלו. לפי התזה הזו העולם הוא במה, העיתונאים שחקנים והמציאות היא מחזה שחיבר עבורנו האיש שמדבר לאוזנייה. אנחנו הקהל, צריכים רק להתרווח בכסא, לשבת בשקט ולמחוא כפיים. אבל זהו שקר גס. יש אמת. יש מציאות וישנן עובדות. האמת היא העובדות. או שמשפחת נתניהו רכשה ג'קוזי או שלא. או שאותה אישה ילדה עשיריה או שלא. זה לא שאין אמת בעולם. האמת קיימת אבל התקשורת מעוות אותה לצרכיה ומסתירה אותה מפנינו בכוונה תחילה.

למכונת השקרים של התקשורת פנים רבות וביטויים מגוונים. מלבד מסירת מידע שקרי היא כוללת גם התעלמות ממידע לא נוח, הסתרת עובדות, עיוות מידע, רדיפה פוליטית מצד אחד ואתרוג מהצד השני. אולי הדוגמה הבוטה ביותר לתרבות השקר היא אופן הסיקור של מגיפת הקורונה. היום אין כמעט ספק שמגיפת הקורונה פרצה כתוצאה מתקלה וכול הדרכים מוליכות למעבדה לחקר נגיפים בווהאן סין. לא מעט ראיות מצביעות לכך שהנגיף שדלף הוא תוצר שינוי גנטי מלאכותי ותוצאה של מחקרים שנערכו בשיתוף פעולה אמריקני סיני.

רדיפה ממסדית

עדויות רבות מצביעות על כך שאנטוני פאוצ'י וחבריו עודדו מחקרים אלו והתעלמו מתמרורי אזהרה בטיחותיים ומהסכנה שהצד הסיני ינצל את המחקרים לפיתוח אמצעי לוחמה ביולוגית. פאוצ'י גם הפר הוראה מפורשת של ממשל אובמה להפסיק מחקרים שכללו מניפולציות גנטיות בעטלפים ועכברים. התוצאה היא מגיפה שגרמה עד כה למותם של לפחות 4 מיליון אנשים ולנזק בל ישוער. גם אם הכל נעשה מתוך רצון טוב ומתוך כוונה טהורה מדובר, לכאורה, בפשע נורא נגד האנושות.

קשה להעלות על הדעת משימה עיתונאית חשובה יותר מחשיפת האמת שמאחורי מגיפת הקורונה. למרות זאת רוב העיתונות בעולם פשוט מתעלמת מהנושא. כשהתקשורת בארה"ב, שרובה אוהדת של המפלגה הדמוקרטית נמנעת מלחקור את מותם של מיליונים, אין להתפלא עליה שהיא גם עושה הכל כדי לקבור את פרשת האנטר ביידן, מובילה את הרדיפה הממסדית אחרי דונלד טראמפ ומסתירה מהציבור סימנים של ירידה קוגניטיבית אצל ג'ו ביידן. ואצלנו? המצב לא הרבה יותר טוב.

בני אדם נמנעים מלשקר מאותה סיבה שהם נמנעים לגנוב או לרצוח: כדי להימנע מסנקציות מצד החברה. כאשר חברה מתייחסת לשקרים ולשקרנים בסלחנות, בהבנה או אפילו באהדה העכבות שלנו נעלמות. כאשר חברה לא מענישה על שקרים הם נעשים משתלמים וזמן קצר אחר כך גם נפוצים. כאשר גוף תקשורת משדר לעובדיו שהמטרה חשובה יותר מן האמת והמסר חשוב יותר מן העובדות, מקבלים אתרים כמו וואלה ומנכ"לים כמו אילן ישועה.

אבל גסיסתה של האמת ופריחתה של תרבות השקר בתקשורת הישראלית היא רק חלק מתופעה יותר רחבה יותר: לא מעט גופים שבעבר ראו עצמם מקצועיים, ממלכתיים ואמינים הצטרפו בעשורים האחרונים למשחק הפוליטי. אלו כוללים בין השאר את הפקידות הבכירה, ראשי הצבא וזרועות הביטחון והפרקליטות ובתי המשפט. הגופים הללו מחויבים כיום יותר למטרות פוליטיות ופחות לנורמות מקצועיות או אתיות וממילא האמת והחוק הופכים עבורם משניים בסדרי העדיפות. כשיש מטרת-על כמו החלפת השלטון, המטרה מקדשת את כל האמצעים ובכול אותם מקומות האמת נעמדת בפינה מבוישת ומרכינה את ראשה.

אבל איך זה קרה? מדוע זנחנו את האמת וכיצד השתלטה עלינו תרבות השקר? תרבות השקר וההסתרה שאנחנו פוגשים בתקשורת ובגופים אחרים קשורה, להבנתי, לירידת קרנה של הלאומיות והחלפתה בהלך רוח "ליברלי" אוטופי ומשיחי. בעבר רוב מדינות העולם היו מדינות לאום ורבים מהן אימצו את השיטה הדמוקרטית. האוכלוסייה במדינות הלאום הייתה הומוגנית יחסית ורוב התושבים היו בעלי שפה, תרבות והיסטוריה משותפים. כשהאוכלוסייה הומוגנית והמיעוטים קטנים גם המתחים הפנימיים קטנים יותר. במצב כזה, כיבוד כללי הדמוקרטיה וכיבוד זכויות המיעוט נתפסים כדבר טבעי ומובן.

חברות מקוטבות

כאשר הפערים התרבותיים בתוך האוכלוסייה קטנים, גם חילופי שלטון פחות מאיימים ומתקבלים בהבנה או לפחות בהשלמה. לעם שגאה בעצמו ובוטח בעתידו אין סיבה ואין שום צורך לשקר. אלא שמדינות העולם הופכות עם השנים לפחות ופחות הומוגניות ולפחות יציבות. העולם הופך גלובלי וכאוטי. מהגרים מציפים את מדינות המערב ומשנים את תמהיל האוכלוסייה. במדינות רב תרבותיות, מתגבשים "שבטים" ומיעוטים שיוצרים מתחים פנימיים. וכשאין לאף אחד רוב כולם נמצאים במיעוט, כולם מרגישים מאוימים וכולם נאבקים על מקומם ומעמדם. בחברות מקוטבות כל צד גם מתחפר בעמדתו ומקצין את עמדותיו.

במדינת כל אזרחיה, לרבים מהאזרחים אין אמון במדינתם ואין ביטחון בעתידם. בחירות דמוקרטיות הופכות מחגיגה לאיום כי כל החלפת שלטון מאיימת לשנות את חיי האזרחים מקצה לקצה. במצב לא יציב כזה, רוב האוכלוסייה עוברת לדפוס התנהגות הישרדותי. האליטות הופכות מגזריות ופועלות לשמר את כוחן בכול מחיר. את הממלכתיות מחליפה מחנאות ובמקום שוויון לפני החוק מקבלים הפליה מגזרית וסטנדרטים כפולים. בהיעדר אמון וכבוד הדדיים, כל צד מוכן לשקר, לנקוט אמצעים אלימים ולהפר את כללי המשחק כדי לנצח במאבק על הגמוניה. זה נכון לגבי אלו שבשלטון ועוד יותר נכון לגבי מיעוטים שחשים רדופים ואינם מזדהים עם דרכה של המדינה. מכאן המרחק לתרבות של שקר ולמלחמת אחים קצרה.

בישראל של 2021 לאף שבט אין רוב מוחלט או יציב: לא ליהודים, לא לאליטות הישנות ובוודאי שלא לקבוצות האחרות. ההבדלים בין השקפת העולם של ה"שבטים" השונים גדולים והחיבורים בין הקבוצות אינם טבעיים וכרוכים בחיכוכים בלתי פוסקים. לכן קמות בישראל ממשלות טלאי על טלאי עם רוב לא יציב שאינן מסוגלות להוביל מהלכים משמעותיים. וכשהתותחים רועמים הענייניות מתה והנאמנות למחנה היא העיקר. כאשר היריב הפוליטי שלך הוא אויב וסכנה לעתיד המדינה, האמת הופכת למותרות והשקר לכלי עבודה יום יומי.

בנאומו המפורסם, ראובן ריבלין שרטט את דמותה של מדינת ישראל העתידית כממלכה מפוצלת לארבעה שבטים והצביע על הקושי בניהול דמוקרטי של "מדינת כל שבטיה". ריבלין מפציר בנו לחפש פתרון ורומז ש"הבסיס לחיים משותפים טמון במתן תחושת ביטחון הוגנות ושוויון לכל המגזרים ויצירת תחושת אחריות משותפת לגורלה ועתידה של מדינת ישראל". אבל האמת הפשוטה היא שאין לו פתרון למצב. מבט אל מדינות העולם סביבנו ובעיקר למדינות האיחוד האירופי וארה"ב מוכיח שהשיטה הדמוקרטית שפרחה במדינות הלאום מקרטעת באקלים הרב תרבותי והמתודה הליברלית, שאמורה להחליף אותה, לא ממש מצליחה.

למרבית הצער, עדין לא נמצאה שיטת שלטון מספיק טובה כדי לנהל את "מדינת כל אזרחיה". אז מה יכולה ישראל, מדינה קטנה ומוקפת אויבים לעשות? הבחירה הנכונה עבור ישראל היא להסתכל למציאות בעיניים ולהבין שהליכה בנתיב של מדינת כל אזרחיה תוביל לסופה של מדינת העם היהודי. עלינו להתאחד תחת דגל הציונות ולדבוק באמת. רק מדינת לאום ורוב יהודי יבטיחו את קיומנו. עדין יש רוב מספיק בציבור שמאמין ודוגל במדינה שהיא בית לאומי לעם היהודי. הלאומיות אומנם מעוררת לא מעט בעיות והיא אינה פתרון מושלם אבל היא עדיין עדיפה על כל יתר החלופות.