היד המחבקת את טובח ההמונים

פעמים הרבה אני מוצא את עצמי תוהה ביני לביני, היאך בימים האפלים של המאה הקודמת, ידע העולם הנאור על רצח העם הנורא המתרחש כנגד מיליוני בני אדם ואטם עיניו מראות, אטם אוזניו משמוע, אטם פיו מלזעוק.

איך ייתכן שבני אנוש, בני תרבות לא נקפו אצבע, לא עצרו את הטרגדיה, לא נתנו לעשן שהיתמר מהארובות, לריח הכבשנים, לבורות המוות ולתעלות הדם להפריע משגרת יומם.

איך לא חדלו ולו לרגע קט, כדי לתהות, להצטמרר, לשאול, בין מחיאות הכפיים בבתי האופרה, מהריקודים הסלוניים בנשפי הלילה, ממשחקי הכדורגל והטניס, מכתיבת ספרי הפילוסופיה של המוסר, מהנאה צרופה מנגינת תזמורת, מהתמוגגות של תערוכת פרפרים, מה קורה שם, מי נטבחו חיים בבורות ההריגה, לאן נעלמים מיליוני בני אדם.

בימים אלה אני חש כי תשובה חלקית לתהיית עיוורונו של העולם בימי החושך אני מקבל מההליכה בעיניים פקוחות לרווחה לתהומות אנטי מוסריים, אנטי אנושיים, תהומות של חיבוק לרוצח המונים, חיבוק לבעל ידיים מגואלות בדם חפים מפשע, בני עמו, בני דתו, בני אדם.

איברהים ראיסי, נבחר, כמה צפוי, לנשיא אירן, בבחירות שמיעוט המשתתפים בהן כמו מכריז שאינו מעוניין להיות ניצב בסרט הרע אשר סופו ידוע מראש, דמוקרטיה בחסות האייטולות, דמוקרטיה בסגנון אירני.

אבירי זכויות האדם בעולם שותקים, דוממים, אינם מעזים אפילו לגנות למראית עין בשפה רפה, מן השפה ולחוץ. רוצח מתנגדי המהפכה האירנית, אשר מצהיר עם חבר מרעיו על רצונו, חלומו, שאיפתו, להכחיד ולהעביר מן העולם את היהודים הציונים, לסיים את הבעיה היהודית זוכה לחיבוק חם מהקהילה העולמית.

במקום לפעול למעצרו המידי ולהבאתו לדין לפני בית המשפט הבינלאומי בעוון רצח עם, זוכה הקצב האירני לחצי המלכות, חיזורים בינלאומיים, הרעפת מיליארדי דולריים, פתיחת כל המסחר והסרת כל סנקציה, רק שיחתום על פיסת נייר אשר ערכה עבורו כמעט כמו ערך קורבנותיו, כלום, אפס.

מפר זכויות האדם, רוצח מתנגדי המהפכה, זוכה להכרה בינלאומית ובמקום להיות מוקע אל עמוד הקלון מאווררים עבורו את השטיחים האדומים באירופה ובארה"ב, חפצים ביקרו וידיו המגואלות בדם תלחצנה ידיים רפות של מנהיגי מדינות דמוקרטיות הבטוחות כי הקצב האירני שינה אורחותיו.

המאבק שצריכה מדינת ישראל להוביל לפני המאבק על הגרעין הוא כנגד קיום קשרים מכל סוג שהוא עם מדינה אשר מנהיגה הינם מכחישי שואה המבקשת להשמיד את מדינת ישראל.

מדינות העולם, ובמיוחד מדינות אירופה וארצות הברית חייבות להציב תנאי זה לפני כל שיח, לפני כל הסכם, לפני כל פעולה. התביעה הברורה של הכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי והפסקת הצהרת הכוונות על השמדת העם היהודי הם הבסיס לכל שיח מכל סוג שהוא עם המבקשים להשמידנו.

איך ייתכן, תהיתי תמיד שהעולם שתק, שהעולם התנהל כאילו מאום לא אירע, אני מביט בהתרגשות האירופית ובלהט האמריקני, אני מביט באנטישמיות הגואה והחוצה גבולות ומעשים בראש חוצות ומבין שההיסטורי עלולה לחזור.