הָחָרְבָּן בַּפֶּתַח

"דְּבָרִים" אֶלֶּה חוֹזְרִים וְנִשְׁנִים וְאֵינָם נִלְמָדִים
הֶם דִּבְרֵי יְמֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבַּר וּבָאָרָץ מִתְרַחֲשִׁים
מִתְרַחֲשִׁים מִדֵּי פַּעַם לְהַזְהִיר וּמוֹתִירִים סִמָּנִים
אַךְ הָעָם בְּשֶׁלּוֹ מוֹסִיף רִיב וּמָדוֹן כְּבַעֲבָר נִשְׁנִים

עָם הֶעָשׂוּי מְִקָׁשה אַחַת וּבְאֱמוּנָתוֹ הוּא מִתְחַזֵּק
לְעִתִּים נִמְצָא בְּשֶׁפֶל וּלְעִתִּים לַמָּרוֹם הוּא נוֹסֵק
בִנְדּוּדָיו טָעַם לַעַן וּדְבַשׁ גָּם מְלָכִים עֲצוּמִים כָּבַש
וּבְרִיב אָחִים פַּעֲמַיִם מִקְדָּשׁוֹ נֶחֱרַב וְּלֹא נִתְחַדַּשׁ

שׁוּב אָנוּ מַכִּים עַל חֵטְא וְשׁוֹאֲלִים בִּתְמִיהָ וְכָאַב
אֵיכָה יָשְבָה בָּדָד הָעִיר רַבָּתּי עַם שֶׁאוֹתָה אָהַב
בְּרַם הַתְּשׁוּבָה נִמְצֵאת בָּאָרֶץ בְּהֶשֶּׂג יָד רַבָּתִי עַם
רַק לְשַׁנּוֹת רִיב וּמָדוֹן בַּאֲהָבָה וּלְגָרֵשׁ שִׂנְאַת חִנָּם
וְנֹאמַר נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי כִּי עֲוֹנֵנוּ נִרְצָה גָּם

דברים נקרא משנה תורה בפי חכמינו ז"ל

הָחֻמָּש הָחָמִשּׁי מכונה חֻמָּשׁ משנה תורה כי הוא חוזר על רוב החקים שהובאו בארבעת חמשי תורה שקדמו לו. קוראים בו בשבת לפני תשעה באב - היא שבת "חזון" ועד שמחת תורה עד תשרי. עיקרו של חֻמָּשׁ זה הוא חזרה על מצוות התורה שכבר ניתנו ונאמרו ובעיקר על דברי הברית שכרת משה בערבות מואב בין ה' ובין בני ישראל העומדים להכנס לארץ כנען שהורישה הקב"ה לישראל. עיקרם של הדברים בחמש זה, הם האזהרה והמוסר ובעיקר השמירה על אשר נאמר בתורה שניתנה לישראל בהר סיני. בּחֻמָּשׁ זה הובאו כמאתיים מצוות שלא נזכרו בארבעת הָחֻמָּשִׁים המצטרפות למצוות שכבר הובאו להשלים תרי"ג המצוות שבתורה המחולקות לרמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. בספר גם מסופר על סיום הפרק שהקב"ה הטיל על משה בהנהגת העם ופרידתו הכואבת של משה מן העם, כי לא זכה לבוא יחד אתם לרשת את הארץ. בחמש זה מתחיל משה את נאומיו האחרונים לעם, שכללו חובה על העם לבוא אל הארץ המובטחת משתמע מזה שאין לשבת בגלות ולהטיף ליושבים בה מה לעשות. מינוי שרים ושופטים ושוטרים סימן הכר לשלטון מסודר, כל זה מתרחש בשערי הארץ על ירדן ירחו, לקראת הגשמת המטרה אשר לשמה יצא ממצרים, העם קבל את התורה ועומד הוא לקבל את הארץ שניתנה לו על-ידי בורא עולם על-ידי בעליה אדון היקום, אומנם ניתנת לעם אך לא בלי מלחמה שנמשכת לסרוגין מאז יציאת מצרים עד ימינו. ללמדך כי בן האדם הוא בן חלוף ובלכתו יש לו מחליף, אשר ראוי אף אם הוא למראית עין איננו ברמתו.

גיבוש העם במדבר כהכנה להיות ראוי לארץ כנען

בְּקֶרֶב צאצאי יעקב מן היוצאים ממצרים היו גם אלה שנסתפחו לישראל שלא חלו עליהם דיני תורה. אלה גם השפיעו על התנהגות בני ישראל בהתגבשם כעם. הביאו את העם לחטא העגל, גם השפיעו עליו לעבוד את שוב את האלילים. ברם משה פעל כך שלאלה לא תהיה השפעה על התנהגות העם. משה כמצות ה' אלוהים פקד את העם ובחר את אנשי הצבא שישמרו על העם וילחמו למענו. ודאג שיהיו גם אנשי ממשל שישמרו על החוק והסדר: שופטים ושוטרים, וכהנים שינהלו את ענייני העם.

הקרבת קורבנות שהיו מקריבים לאלילים הביא לכך שיעשו זאת לאלוהים. כן הנהיג מתן תרומות לניהול ענייני העם על-ידי הלווים ביחוד בהקרבת הקרבנות, בהתחשב בכך שהם (הכהנים והלויים בני שבט לוי) אינם מקבלים נחלה. אפשר לאמר כי לפני הכניסה לארץ קבע משה את מבנה הממשל שם. למעשה משה פתח בנאום אל העם שנמשך כמעט לכל אורך ספר דברים. התחיל בצו של כיבוש הארץ וההתנחלות בה כפי שהבטיח זאת אלוהים לאבות הָאֻמָּה. עובר משה למינוי שרים שופטים ושוטרים. ושוב במסגרת זו חוזר משה על ההשתלשלות מאז התיצב בפני פרעה והוציא את העם ממצרים ועד שחנו בערבות מואב. הפעם משה אומר דברים היוצאים ממנו אליהם ובמישרין ולא מפי הגבורה כמעביר דברי אלוהים חיים אל העם. בספרי שמות ויקרה ובמדבר, רוב הדברים התחילו כך: וידבר ה' אל משה לאמור, או משהו דומה לזה. אז אמר משה לאלוהים: "לא איש דברים אנכי", משזכה לתורה נתרפאה לשונו והתחיל לדבר דברים. רבי תנחומא מתיחס לדבר זה ואומר: למה הדבר דומה? לאדם שהיה מוכר ארגמן (סוג של בד יקר ערך) והיה מכריז הרי ארגמן. הציץ המלך ושמע אץ קולו, קרא אותו ואמר לו: צה אתה מוכר? אמר לו לא כלום: אמר לו: אני שמעתי את קולך שמיית אומר הרי ארגמן. ואתה אומר לא כלום? טמר לו מרי -אדוני אמת ארגמן הוא, אבל אצלך אינו כלום. כי המלך בעל ערך רב ובפניו כאילו הדבר כלום. בסוף ארבעים שנה מיציאת מצרים למד משה את התורה ובאר אותה לעם, ויכול היה לבארה בשבעים לשונות שנאמר: הואיל משה באר את התורה הזאת (דברים א/ה) לכן ספר דברים הוא בבחינת נאום מתמשך של משה אל העם שבא לשנן את מצוות התורה לבל ישכחו.

משה משמש דוגמה למנהיג שלא עשה לביתו

משה היה מנהיג "שלא עשה לביתו" משה התמסר להנהיג את בני ישראל ולהפוך אותם מהמון לעם חזק. זה עולה מדבריו אל העם שגרם לו הרבה יסורים, בכל אירוע שהעם חש כי רע לו, על זה אמר משה אל העם כמוכיח: איכה אשא לבדי את טרחכם ומשאכם וריבכם (א/יב)? (המלה איכה מצביעה על עצב, כי היא גם נאמרת בסמוך לפני תשעה באב שקוראים "איכה"). כבר אז גילה משה כי למרות שעשה למען העם רבות ונצורות, תמיד נמצאו אלה שגילו כפיות טובה ויחס לא צודק אל משה שגורמות לרפיון אשר לא רפו ידיו של משה. יש אמרה שהפכה למשל בפי העם כאשר בני אדם עושים למען הזולת ולאחר מכן מקבלים הערות של חוסר שביעות רצון, אומרים: אם משה לא יכול לרצות את ישראל האנכי אוכל לרצות אותך? ברם משה מצא תמיד דרך נאותה להוכיח את העם ולא להרגיז אותו וזאת ברמזים בנאומו אל העם בצינו תחנות חניה במדבר שם בא העם אליו בטרוניה עשה זאת בצינו את הַחֲנִיּוֹת שחנו שם ממצרים עד הגיעם לירדן ירחו, זה קורה גם בימינו קמים צעירים ואומרים, אילו אנו היינו אז בזמן שהזקנים האלה היו, היינו עושים אחרת כך וכך. לכן ספר דברים מתחיל ב: אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל (א/א) מקטן ועד גדול. ולא השאיר למאן דהוא מקום לטעון כי לא שמע דברי משה. משה החל בתוכחתו בצינו את המסעות והחניות כדי להזכיר את מעללי העם שם: במדבר, החל באמירה: מי יתן מותנו במדבר (שמות טז/ג) בערבה, ערבות מואב שם חטאו בבעל פעור. מול סוף, על ים סוף שם אמרו: המבלי אין קברים במצרים (שמות יד/יא) וכך לא פסח על דבר מאותן טרוניות וטענות וכפיות טובה, אשר למעשה היו אלה מופנים למשה ומכוונים לקב"ה שמשה עושה דברו .שכח את המן ואת הסלו ועמוד הענן ועמוד האש והנצחונות על סיחון מלך האמורי ועל עוג מלך הבשן, העם הזה זוכר את רגעי המצוקה שבהם היה, כבימינו כשיש רגיעה מאויבינו, מיד בודקים מה רע לנו, ומוחים על כך במטרה לתקן עולות שנעשו על-ידי מנהיגנו, מבלי שכל אחד עושה בדק בית אצלו, אם לא חטא בהשתמטות מחובת שרות העם, אם לא השתמט מתשלום מיסים, אם לא עבר על טוהר המדות, נאה דורש נאה מקיים. לכן על המטיף בשער שיטול תחילה קורה מבין עיניו. לפשפש במעשיו ולצאת לקרוא בחוצות על עשית צדק ומשפט וחלוקת משאבים צודקת.

כֹּל שֶׁעֲלֶינוּ לַעֲשׂוֹת לְהַחֲזִיר עֲטָרָה לְיָשְׁנָה
לְפַשְפֵּשׁ בְּמַעֲשֵׂינוּ תְּחִלָּה מִדֵּי יוֹם חֹדֶשׁ וְשָׁנָה
כֹּל שֶׁצָּרִיךְ לָתֵת הִזְדַּמְנוּת לַתִּקְוָה וּלְשַׁנּוֹת דֶּרֶךְ
לֹא לִנְטוֹת לַצָּד וִּלְהִדָּמוֹת לְאֶלֶּה שֶׁהֵם כּוֹרְעֵי בֶּרֶךְ

אַשְׁרֵי הָאָדָם הַמִּסְתַּפֵּק בַּיֶּשׁ וְנוֹתֵן לְזֻלָּתוֹ חַיִּים
אַשְרֵי הָאָדָם אֲשֶׁר דּוֹאֵג לוֹ וְשֶׁיִהְיֶה טוֹב גָּם לָעָם
כֹּל שֶׁצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַמַּצְפּוּן נָקִי וְגָם נָטוּל דַּאֲגָה
וְאִם טָעָה וּפַגֶע בַּזֻּלָּת שֶׁזֶה יִהְיֶה תָּמִיד בִּשְׁגָּגָה

אַשְׁרי הַגֶּבֶר אֲשׁרֶ תְּיַסֶּרֶנּוּ יָהִ וּבְתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֵהוּ
שָׁם יִמְצָא דֶּרֶךְ חַיִּּים שֶׁבָּהּ יֶחֱפַּץ הִיא שֶׁתּוֹלִכֵיהוּ
הֱאָמוּר לֹא נוֹעַד לִסְפָרִים רַק לְאֶלֶּה הוֹלְכֵי יְשָׁרִים
צֵא וּלְמַד תּוֹרַת מוּסָר וְצֶדֶק כְּתוּבִים בְּסֶפֶר דְּבָרִים
יְהִי רָצוֹן שֶׁנִּזְכֶּה לְחִזָּיּוֹן אַחֲרִית הַיָּמִים