מהנדס בהיי-טק הוא לא פועל תאילנדי <br>

בהצעה הנוכחית של השרה יש נקודה מעניינת: היא מעודדת הבאת טאלנטים יהודים. זוהי מטרה ציונית חשובה, משום שהבטחת מקום עבודה היא פקטור חשוב בשיקולי עלייה. אלא שחלק מאותם מוחות יהודים כבר עובדים בהיי-טק במדינות מוצאם, ומשתכרים יותר מאשר יקבלו פה. הסיכוי שהם יוותרו על השכר הגבוה ועל המדינה שהם מכירים לטובת מקום מגורים אחר ושכר נמוך יותר - קלוש.

אין קיצורי דרך, אין קסמים

ואחרי שאמרנו את כל זה, צריך לשאול את השאלה המתבקשת: אם לא יבוא, אז מה כן? המחסור בעובדים בהיי-טק לא נולד בממשלה החדשה, וגם ממשלות קודמות התחבטו בשאלה מה לעשות. התשובה היא שאין קיצורי דרך, אין קסמים. יש תוכניות ארוכות טווח, שקיימות במגירות של משרדי הכלכלה, המדע, משרד ראש הממשלה וגופים ממשלתיים ואחרים נוספים. התוכניות עוסקות בהשקעה הרבה יותר רחבה בהכשרת אנשים לתחומי הטכנולוגיה - החל מבתי הספר היסודיים, דרך חטיבות הביניים והתיכונים, וכלה במוסדות האקדמיים. זה נעשה, אבל לא מספיק, בפרט לא במגזרים שמדובר עליהם רבות כפוטנציאל לא ממומש להצטרפות להיי-טק, ובהם חרדים, ערבים ונשים.

השרה פרקש הכהן יודעת זאת היטב. לראייה, גם היא עצמה יצאה עם תחילת הקדנציה שלה, וזה היה ממש לא מזמן, בלשון המעטה, בשורה של תוכניות שנועדו לטפל בהגדלת אחוז המועסקים בענף ממגזרים אלה. הביקורת על תוכניות אלה היא שהן לטווח ארוך, זה נכון, אבל למען השם, צריך להתחיל ליישם אותן מתישהו. עד היום היו הרבה יותר דיבורים מאשר מעשים. תקציבים ניתנו והוקמו גופים שנועדו לסייע לענף, אבל התשתיות לא שופרו ותוכניות הלימודים של החינוך הטכנולוגי לא תוגברו.

ערב פתיחת שנת הלימודים, לא נראה שמשהו הולך להשתנות. החינוך הטכנולוגי היה החצר האחורית של מערכת החינוך. בעקבות הקורונה הוא התקדם לחצר הקדמית, אבל הוא עדיין לא מקבל את תשומת הלב הנדרשת. כאן טמונה ההזדמנות של השרה פרקש הכהן להטביע את חותמה לשינוי בתפיסת העולם ובסדרי העדיפות, להציב את ההיי-טק בראש סדר היום הלאומי ולא להיזכר כמי שניסתה להציף את מרכזי הפיתוח בעובדים זרים. המוחות המבריקים של ישראל מבוקשים בכל העולם, ויש חברות שפותחות פה מרכזי פיתוח ועסקים רק בגלל זה, אז מדוע שאנחנו נוותר על מוחות ישראלים שקיימים אך לא ממומשים ונסתפק במוחות פחות טובים?