ניצחון הטליבאן כניצחון אמוני

להבנת ארבעים השנים האחרונות של המאבק האיסלאמי באפגניסטן, מן הראוי להתבונן במורשתו של עבדאללה עזאם. יליד כפר קטן ליד ג’נין (1941), הוא עבר לירדן לאחר נפילת יו"ש בידי ישראל במלחמת ששת הימים, הצטרף לתנועת האחים המוסלמים והשתתף בפעולות ארגוני הטרור הפלשתינים נגד ישראל. לאחר לימודים באל-אזהר הגיע לאיסלאמאבאד ויצר קשר עם מנהיגי המוג’אהדין באפגניסטן. כמנהיג רב השראה הוביל אלפי מתנדבים מרחבי העולם האיסלאמי ללחימה באפגניסטן, וביניהם תלמידו ושותפו להקמת אל-קאעידה אוסמה בן-לאדן. עזאם חוסל עם שני בניו בנובמבר 1989.

בניגוד למנהיגי התנועה הפן-ערבית, מגמאל עבדול נאצר ועד חאפז אסד וסדאם חוסיין, שכשלו בליכוד "האומה הערבית" למאבק משותף, עזאם הצליח לקבץ מוסלמים רבים ממדינות שונות, ללא קשרי לאום, חמולה, ושבט, ל"מלחמת קודש", או ג’יהאד - לראשונה בעידן המודרני. את חזונו המשיג בפשטות:

אנו נילחם, ננצח את אויבינו ונקים מדינה איסלאמית על פיסת אדמה באפגניסטן... הג’יהאד יתפשט והאיסלאם ילחם במקומות אחרים. האיסלאם ילחם ביהודים בפלשתין ויקים מדינה איסלאמית בפלשתין ובמקומות אחרים. לאחר מכן יתאחדו מדינות אלה למדינה איסלאמית אחת.

בחזונו, המושפע מילולית מנאום הפרידה של הנביא מוחמד ("צוויתי להילחם בבני האדם עד שיאמרו’ אין אל מלבד אללה"‘), סימן עזאם את הלחימה באפגניסטן כנקודת בראשית לתנופת ג’יהאד גלובלי עד להשגת היעד הסופי של כינון ה"אומה האיסלאמית" העולמית. המאבק באפגניסטן היה עבורו הזדמנות אסטרטגית לחיבור מחודש בין החזון הדתי לבין המעשה הצבאי והפוליטי המאפיין את האיסלאם מראשיתו, ושנגדע עם נפילת האימפריה העות’מאנית לאחר מלחמת העולם הראשונה. עזאם האמין כי עם ההישגים בשדה הקרב, הנובעים מגילויי ההקרבה וכוח האמונה, תיפרץ הדרך לצורת מלחמה חדשה ולהתגייסות מיליוני מאמינים לג’יהאד העולמי.

את זאת לא הבין הנשיא ביידן כשהביע ביטחונו ביציבות המשטר באפגניסטן "משום שלצבא האפגני יש 300,000 חיילים מצוידים היטב... ויש להם גם חיל אוויר. לעומתם הטליבאן מונה רק 75,000 חיילים". ניצחון הטליבאן מהווה בהיבט זה שיעור עולמי בתהפוכותיה של תופעת המלחמה, בתלותה העמוקה בעוצמת הרוח והאמונה.

בכוח אמונתם הדתית יכלו לוחמי הטליבאן לעמוד במפלות הקשות שספגו בשנים הראשונות למלחמה. את נחיתותם המוחצת בשדה הקרב נוכח העוצמה האמריקנית ידעו להכיל בשנים קשות אלה באמצעות מה שמוכר באמונה האיסלאמית כ"שלב החולשה" (מרחלת אל-איסתדעף) המחייב המתנה סבלנית (סבר) לשעת רצון שאכן תגיע בשעתה. כאן מתמצית האסטרטגיה האמונית כתלויה בתבונת העיתוי - בציפייה לאות מבשר על ניצני הישועה. האמריקנים לעומתם לא יכלו להתמיד בנשיאה בנטל המאבק הממושך ללא פתרון בטווח הנראה לעין. במישור העמוק יותר נבצרו מבינתם שורשיו הדתיים-אמוניים של הסכסוך המתבטאים בין היתר בדחיית בשורת השגשוג המערבית-אמריקנית. "ה-15 באוגוסט 2021 יזכר לתמיד בעולם האיסלאמי כיום ניצחון האיסלאם על הנצרות, ניצחון האמונה על הכפירה, וניצחון המסורת על המתירנות", כתב המזרחן מוטי קידר. "האירועים מזרימים דם חדש לעורקי הג’יהאד ואת התוצאות נראה ברחבי העולם, כולל בישראל".

ואכן לתבוסה האמריקנית השפעה ישירה על ישראל. בדומה ללא-ממשל התלוש שבנו האמריקנים באפגניסטן, שלמרות השקעות העתק התגלה במבחן הלחימה כקנה רצוץ, עתידים ממשל הרש"פ ומנגנוניו הביטחוניים לקרוס בבוא העת מול כוחות דתיים איסלאמיים. גם לצה"ל מזומן שיעור גדול: עם כל עליונותו הציודית, הארגונית, והטכנולוגית, אין לו סיכוי לנצח אם לא יוביל את לוחמי ישראל בכוחה של אמונה גדולה.