כיפת ברזל וגנטיקת ההגנה

הצלחת מערכת "כיפת ברזל" ואסטרטגיית שכבות ההגנה העניקו אנחת רווחה לתושבי ישראל ולמנהיגיה. הסימן הבולט ביותר לכך היא השאלה השגורה בפי כל "מה היינו עושים בלי כיפת ברזל"? אך למרות יתרונותיה הבלתי מעורערות, אין אנו פתורים מלהשיב לשאלות:-

· האם המערכת שינתה את אופיו של צה"ל מצבא תוקף ומסתער לצבא מגן ומכיל?

· האם היא משמשת כיסוי ואליבי לקברניטי מדינה חסרי יכולת החלטה המשקיפים לטווח הקצר, החרדים ממלחמה ומסתפקים במערכות לחימה קצרות ומכילות?

· האם למערכת כיפת ברזל ו"לאחיותיה" (שרביט קסמים וחץ) השפעה גנטית אשר הפכה אותנו לאומה מכילה ומתגוננת על כל המשתמע מכך?

· האם סר חינה ותוקפה של תפישת המלחמה שטיפח בן-גוריון בראשיתה של המדינה שעיקרה "להעביר את המלחמה לשטחו של האויב" ולחתור להכרעה מהירה (מלחמה קצרה)?

נכון וקשה עד בלתי אפשרי להציג טענה כי לולא כיפת ברזל, היקף ההרוגים והאבדות בנפש הכלתי נסבלות, היו דוחפים ומאלצים את קברניטי המדינה ואת צה"ל "לשבור" את הראש, כדי לחפש פתרונות ולמצוא דרכים כיצד לשמר את אופיו וחיוניותו צל צה"ל כצבא תוקף, מסתער ומכריע. למרות תסריט האימים העולה בידיעה של מה שהיה קורה ללא מערכת זו, אין זה פותר אותנו מעשיית חשבון נפש ולענות על השאלה: מה השפעתם של המערכות ההגנה הללו על תפישת המלחמה והחוסן הלאומי שלנו?

כמו-כן לא ניתן להתעלם מן ההנחה כי במקביל לתפישה שהשתרשה בתוכנו, כיפת ברזל גם אפשרה ודחפה את האויבים סביבנו לפתח ולהצטייד בארסנל טילים בממדים המכסים את כל מדינת ישראל ומסכנים את קיומה הממשי, ביודעם כי לישראל הרגישה לאובדן חיים יש "פתרון" הגנתי המאפשר לה הכלה והבלגה. המציאות שלנגד עינינו היום מראה כי היקף וכמות הרקטות והטילים שצברו סביבנו מהווים איום קיומי המשתק כל היכולות (ואולי גם את הרצון) לתגובה. אם כך אין זה משולל יסוד לקבוע כי כיפת ברזל העניקה ומעניקה מטריית הגנה לאויבנו לא פחות מאשר לנו.

כך גם אפשר לתת פרשנות (חדשנית) לאמרה "הרגל נעשה טבע": ההתמכרות להרגל משנה את הגנטיקה האנושית וכך עם הזמן ההרגל הופך להיות טבעו של האדם. כך היא ההתמכרות להגנת כיפת ברזל. היא הטמיעה ושינתה בנו את הגנים לגנים של הכלה והבלגה ודחקה "החוצה" את הנחישות, הדבקות-במטרה והנכונות להקרבה עד להכרעה וניצחון.

אין אני בא לשלול את קיומם של מערכות הגנה מתקדמות וחכמות כעוד אמצעי לחימה בסל "ארסנל הנשק" של הצבא, אני מלין על כך שאלו הפכו להיות המענה המוביל והעיקרי בתפישת המלחמה כפי שהם באו לידי ביטוי במלחמות האחרונות, שלמרבה הצער באף אחת מהן לא הושגה הכרעה של ממש. אם לא יבוא שינוי ראוי נגזרה עלינו לחיות בסבבי מלחמה בלתי פוסקים בקצבי זמן משתנים. ובין לבין נעסוק בחיפוש דרך כיצד לפתח ולשכלל עוד את מערכות ההגנה.