חפצי ערך

את השיר, "חֶפְצֵי עֵרֶךְ", הקדיש יעקב ברזילי לאמו, שעברה עמו ועם אחותו את השואה, לאחר שאביו נרצח.

"אֲגַרְטָל עַתִּיק,
מְעֻטָּר בְּפִרְחֵי
כָּל הָעוֹנוֹת,
יָתוֹם מִפֶּרַח
נִצָּב בְּטַבּוּרוֹ
שֶׁל שֻׁלְחָן זָקֵן
וּמֵפִיץ
נִיחוֹחֵי קוֹדְמַי,
הָעוֹלִים בְּאַפִּי
כְּרֵיחוֹ שֶׁל יֵין מַרְתְּפִים
אַגָּדִי. //

רִקְמַת בַּד דְּהוּיָה,
מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁל אִמִּי,
רְקוּמָה בְּחוּטֵי
זָהָב שֶׁל תִקְווֹת
שֶׁהִצְהִיבוּ,
תְּלוּיָה עַל הַכֹּתֶל
הַמִּזְרָחִי שֶׁל בֵּיתִי,
הַמְּכֻסֶּה בְּטַפֶּטִים
שֶׁל תְּפִלּוֹת,
שֶׁאִמִּי נָשְׂאָה
חֲרִישִׁית
בְּיָמִים שֶׁל חוֹל
וְגַם בְּשַׁבָּתוֹת". //

עוול לפדויי-השבי

עוד מעט ימלאו 58 שנה למלחמת יום הכיפורים - מפלה אדירה, שגרמה רק למעט ישראלים להתפכח ולהתעשת. מאז ממציאים אצלנו שירים, סיפורים ואגדות-עם בדבר ניצחוננו במלחמה; ואני תמה הטחו עיניהם מלראות את האמת?!

לי יש אמת משלי: לו ניצחנו, לא הייתי נשלח במילואים למסור לקצינים סוריים את מפתחות מוצב החרמון הסורי, את מפתחות מוצב 116 ואת מפתחות מוצב 117 בגולן. צבא מנצח אינו נסוג מעמדותיו [116, 117] מלפני פרוץ המלחמה (סטטוס-קוו אנטה); ולהזכירכם: גם מקוניטרה, שהייתה בידינו לפני פרוץ המלחמה, נסוגונו בהסכם להפסקת האש עם סוריה בתום המלחמה - למרות שאיימנו על פאתי דמשק בתותחים.

שישה עשורים טרם שכנעו את צבאנו המפואר להתנצל על התעללותו בפדויי השבי (שלפעמים אני קורא להם, נפגעי השבי). בבתי הבראה בנתניה ובזכרון-יעקב ישבו קציני ביטחון שדה, ג׳ובניקים בנעליים חצאיות, והתעמרו בפדויים, והאשימו אותם, שלא לחמו עד הכדור האחרון. אלוף אוויל קיבל את פניהם באמירה, שחבל שחזרו חיים מהשבי.

רוב הפדויים מעדיפים לשכוח את החוויה הקשה של ביזוי, של התעללות ושל השפלה. רבים מהפדויים קראו למקום "סטאלאג זכרון" - עד כדי כך הייתה החוויה כואבת. לג׳ובניקים השוטים והזדוניים מביטחון שדה עזרו רופאים (בעיקר, פסיכיאטרים), שהשלימו את ההתעללות בניסויים רפואיים על הפדויים; והכל באישור ראש אמ"ן, ראש אכ"א וקצין הרפואה הראשי.

מספרים, שרק לבני פלד, מפקד חיל-האוויר, היה אז האומץ לא להניח לחבורת הכלבים הטורפים מסטאלאג זיכרון להניח את ידיהם על טייסיו.

חרפה נוספת הנו העוול הנורא, שנעשה לסא"ל אסף יגורי, בכיר שבוינו במצרים. חכמי חלם מביטחון שדה החליטו, כנראה, בהשפעת יותר מדי חומרים שצרכו ולגמו - שהפך לסוכן מצרי. זאת, מבלי ליידעו כלל, ומבלי לתת לו אפשרות להגן על כבודו. יגורי גילה זאת רק כארבע שנים וחצי אחרי ששב מהשבי, כשנבחר לכנסת: גורמי הביטחון פסלוהו מלכהן בוועדת החוץ והביטחון. גם על כך לא התנצל צבאנו עד למותו בטרם עת של יגורי.

ארדואניזציה

הפוטש, שניהלו מערכת המשפט, היועץ המשפטי לממשלה, הפרקליטות, המשטרה והתשקורת הישראלים היה, כזכור, בסימן חיזוק הדמוקרטיה. ג׳ורג׳ אורוול היה גאה בשיחדש שהמציאו, כדי להעלות לשלטון את ממשלת הכחש והמרמה הרופסת והכנועה לתכתיבים - בניגוד לרצון הבוחר היהודי.

כדאי לבחון מה זו דמוקרטיה. לגבי השופטים, דמוקרטיה הנה שלטונם ללא הפרעות של העם המטופש, שמממן את גחמותיהם ואת תנאיהם המשופרים במגדל השן, ומבלי להתחשב בבחירות ובעובדה, שהם פקידים ממונים ולא נבחרי ציבור.

לגבי נפתלי בנט - בובה, שמכהנת כראש ממשלת הזדון - דמוקרטיה הנה דבר מפוקפק. למשל, כשנפגע אינטרס של נוני מוזס - מו"ל "ידיעות" ומיטיבו - פעל בנט (עם שוחרי דמוקרטיה אחרים כמותו) לסגור מיד את העיתון ישראל היום.

לכן, לא התפלאתי כלל כשקראתי, שבנט פועל להדיח את פרופ׳ טליה איינהורן מהוועדה למינוי בכירים, כיוון שהיא מתעבת אותו פוליטית. איינהורן אינה יחידה, כידוע, ובנט יצטרך להתמודד עם זה מול הבוחרים, שרימה והונה.

בדמוקרטיה של ממשלת הכחש והמרמה זה פשע חמור. וד"ר אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, שותק, כמובן, כדי לא להפריע לארדואניזציה של המדינה, שתואמת, כנראה, את תפיסתו ואת תפיסת מערכת המשפט לגבי מהות הדמוקרטיה.

מעניין אילו עוד תופינים, שירעילו את הדמוקרטיה הישראלית, ממתינים לנו באמתחתה של מי שכינתה את עצמה, ממשלת השינוי והריפוי, ואינה אלא ממשלת שופוני, הרס הקיים ורפיסות.

מִמה הם מפחדים?!

ארכיון המדינה אינו חייב לחשוף מסמכים נוספים של השב"כ על פרשת רצח ד"ר ישראל קסטנר, כך פסק בית המשפט העליון, בציינו כי השב"כ חשף בשנים האחרונות כמה מסמכים על הפרשה, בעקבות העתירה שהגיש ד"ר נדב קפלן, החוקר אותה, ואסתר חיות, נשיאת בית המשפט, קבעה, שהעתירה מיצתה את עצמה, כך דיווח איתמר לוין באתר הזה. קסטנר היה מראשי יהדות הונגריה בזמן השואה, ובית המשפט המחוזי בירושלים קבע בשנת 1955, ששיתף פעולה עם הנאצים בכך שהסתיר מיהודי הונגריה את ההשמדה תמורת הצלת כ-1,600 מיהודי המדינה, ובהם קרוביו ומקורביו. השופט בנימין הלוי קבע נחרצות בפסק-דינו, כי קסטנר מכר את נשמתו לשטן בזמן השואה.

בית המשפט העליון הפך, לכאורה, ב-1957 את פסק-הדין כשהרשיע את מלכיאל גרינוולד, פובליציסט ירושלמי יליד הונגריה, בהוצאת דיבה על קסטנר, שהיה אז דובר משרד המסחר והתעשיה ומועמד מפא"י לכנסת, לאחר שקסטנר נרצח במארס של אותה השנה בפתח ביתו בתל אביב. אלא שהמשפט היה נגד גרינוולד, ולא נגד קסטנר, שהיה בו רק עד. לכן, לא יכלו שופטי העליון לזכות את קסטנר משום אשמה, אפילו לא משבירת לוחות הברית, לידיעת שרת התחבורה, נכדתו, יהיר לפיד, שטומי, אביו, היה ב"רכבת המיוחסים" של קסטנר, וזייפני ההיסטוריה.

השב"כ ניהל את חקירת הרצח, מעיר לוין, וזו הייתה חשיפתו הרשמית הראשונה. רבים אומרים, נזכרתי, שגם במקרה הזה נתנו לחתול לחקור את עצמו... זאב אקשטיין, יוסף מנקס ודן שמר הורשעו ברצח קסטנר, נידונו למאסר עולם, וקיבלו חנינה בשנת 1963 ביוזמת איסר הראל, אז הממונה על שירותי הביטחון (כלומר, שב"כ ו"המוסד" גם יחד). במהלך משפטם התברר, כי אקשטיין היה סוכן שב"כ בקבוצה המחתרתית, לכאורה, שמאוחר יותר ביצעה את הרצח, ודן שמר היה קבלן "עבודות" בשב"כ. קפלן עתר בשנת 2019, לאחר שארכיון המדינה דחה, בהתייעצות עם השב"כ, את בקשתו לחשוף את המסמכים, בנימוקים שיידרש זמן רב מדי לאתרם, ואת הבודדים שיימצאו לא ניתן לחשוף מסיבות של ביטחון המדינה.

בתגובה לעתירה, טענה שוב המדינה, כי לא ניתן לחשוף את המסמכים, אם כי הסכימה בראשונה לחשוף כמה מהם: עמדת השב"כ לבקשת החנינה של הרוצחים (שכידוע איסר הראל יזמהּ) וארבעה מסמכים מתוך חקירת אקשטיין. המדינה מסרה לבג"ץ מסמכים נוספים, שלדבריה לא ניתן לפרסמם, אך לבסוף הסכימה לחשוף חמישה מהם לאחר השחרות [מחיקת תוכן בהם - אב"ץ]: מסמך שכותרתו "ניסיונות אנשי לח"י בעבר להשפיע על עדים"; שני מסמכים מפי מקורות, שמתארים דברים, שמסר אקשטיין, לרבות כוונתו להאשים את השב"כ ברצח קסטנר; המסמך, "לפרשת רצח קסטנר (ראשי פרקים)", המתאר את פעילות השב"כ בימים שלאחר הרצח;

והמסמך, "זאב - הבחור שירה ורצח", הכולל מסקנות עיקריות ביחס לאקשטיין ולפרשת רצח קסטנר. קפלן עמד על עתירתו, באומרו, שמדובר במסמכים, שהם עצמם, או עיקריהם, כבר פורסמו בעבר. חיות ציינה, כי תקופת הסגירה של מסמכי השב"כ הייתה חמישים שנה, הוארכה פעמיים, ועומדת כעת על תשעים שנה (!) - כך, שהיא חלה עדיין על מסמכי פרשת רצח קסטנר, והמדינה יכולה למנוע את חשיפתם. עם זאת, הוסיפה: "ניתן היה לצפות כי המסמכים, שהועברו בסופו של דבר לעיון העותר, יועברו אליו בלא צורך בהתערבות בית המשפט, וחשיפתם, ולו באיחור, מלמדת, כי הגשת העתירה הייתה במקומה, וכי הערות בית המשפט, לרבות אלו שהושמעו במסגרת הדיון במעמד צד אחד ... הופנמו ויושמו ...".

מעניין מִמה מפחדים בשב"כ?! הרי הכל בפרשת רצח קסטנר נגלה והתברר במשך כשבעה עשורים - בספר "כחש" לבן הכט, ביומני דוד בן-גוריון, בספר זיכרונותיו של עו"ד אריה מרינסקי (עוזרו של תמיר), בספר של זאב אקשטיין, באוטוביוגרפיה של שמואל תמיר ובעוד מקורות. לדעתי, המסקנות ברורות למדי: יד חשאית (פעם קראתי לה, המשמר הפריטוריאני), ולא הירייה, חיסלה את קסטנר, שנשבר על דוכן העדים כשעו"ד תמיר ריסקו בחקירה הנגדית. קסטנר דיבר יותר מדי, וסיכן, לדעתי, את משטר מפא"י - בעיקר, על פרשת עדותו, שהצילה מהגרדום בנירנברג שני פושעי מלחמה נאציים, שהיה בקשר עמם בזמן השואה. אחד מהם - קורט בכר, ראש המחלקה הכלכלית ב-SS בהונגריה - הפך לאיש עשיר מאוד בגרמניה, ועמד בקשר מסחרי הדוק עם ממשלת ישראל משנות החמישים ועד מותו.

עדות קסטנר, מה עוד, שהיה צפוי ערעור המדינה על פסק-דין בית המשפט המחוזי, הזיקה מאוד למשטר מפא"י בתקופה קשה של מערכת בחירות. בעקבותיה, כנראה, רצה בן-גוריון להראות ברבים, שממשלת ישראל לא חדלה לרדוף נאצים (שכידוע, זו לא-אמת!), ואישר ללכוד את אדולף אייכמן, ולהעמידו למשפט ראווה בישראל.

מעשה הפילגש

את הפילגש אין פוגשים בחדר האורחים, אלא בפינות אפלות בירכתי העיר. לכן, פגש עבד-אל-פתאח אלסיסי, נשיא מצרים, את נפתלי בנט, ראש ממשלת הכחש והמרמה, בשארם-אלשייח', ולא בקאהיר.

ביולי 1979 הזמין אנוואר סאדאת, נשיא מצרים, את מנחם בגין, ראש ממשלת ישראל, להתארח במעון הקיץ הנשיאותי באלמעמרה שבאלכסנדריה, בירת הקיץ ההיסטורית של מצרים, אך חס וחלילה לא בקאהיר, ומארחו היה ד"ר פואד חלמי, מושל אלכסנדריה, ולא סאדאת.

סאדאת מיאן להזמין את בגין לביקור גומלין בקאהיר, כתב שלמה נקדימון, שהיה יועצו של בגין, ולא הסכים מטעמי ביטחון, שינאם בפרלמנט המצרי, אלא הציע לזמן את הפרלמנט באיסמעיליה, שבה היה הביקור הראשון של בגין במצרים. וכן - סאדאת פגש את בגין ביוני 1981, ארבעה ימים לפני הפצצת הכור הגרעיני בעירק, בשארם-אלשייח', שוב מאותה הסיבה.

בקאהיר יש שני מתקנים ישראלים - השגרירות, שמתחבאת מאחורי מסך ביטחון כבד בשכונה צדדית, והמרכז הישראלי השומם, שבעיתונות המצרית זיהתה את פעילותו עם "המוסד", כדי להרחיק ממנו אזרחים מצריים. כלומר, ממשלת מצרים עדיין מסתירה את הסכם השלום עם ישראל, ושום אירוע רשמי עם ישראל לא יתנהל בקאהיר, בירתה.