המציאות מדברת כאב, תסכול וכעס

במחילה מכבוד השרים החשובים, במחילה מכבוד אנשי המקצוע המדופלמים, במחילה מראשי הארגונים השונים. בעוד אנו דשים בתהליך קבלת החיסון בין כתלי בית הספר, בשעות של לפני הצלצול ואחרי ההפסקה, בעוד אנו הופכים בסוגיה האם מותר לרמוז אודות אמירת המילה האסורה בהגייה אשר מתחילה באות ס', לא ספר גם לא סוודר, לא סקסופון ולא סנדלים, המילה בת שלש האותיות אשר אין להגותה, להזכיר אותה או חלילה לומר את השם המפורש, כדאי שנעצור לרגע, לא בחריקת בלמים, נעצור להתבוננות של רגעים אחדים.

הביטו בילדים שלכם, של מכריכם, של חבריכם. הביטו בילדים המסתובבים סביבכם, ברחובות, בזולות, בחופי הים, בגנים הציבוריים, במקלטים חשוכים, בפינות אפלות, בחדרים הנעולים, מול המסכים, הביטו בהם. חבולים נפשית, מצולקים ושרוטים, אבודים.

מגיפת הקורונה תקפה בפגיעות ישירות באוכלוסיות הזקוקות ליד מכוונת, בקשישים, בבעלי צרכים מיוחדים, בבעלי עסקים לגווניהם, בילדים. נדמה כי העיסוק הרב בנושא חינוך הילדים מעיד על החידלון והכשל בסוגיה משמעותית והרת גורל זו, לעתיד הילדים והנערים.

בעוד הוויכוחים, ההתנצחויות, האיומים, המתקפות, המאבקים וקרבות הרחוב מתנהלים מעל ראשי הילדים ויימשכו עד הצלצול הראשון, אלפי ילדות וילדים כבר מזמן לא במקום בו הותירו אותם ההורים והמחנכים. מסע העצמאות הלא מבוקר ובמקרים רבים המופקר וחסר האחריות הוביל אותם למחוזות אחרים, במקרה הסביר לעבודה, וחלקם הגדול פנה ליסוד כנופיות רחוב, לשוטטות, לעבריינות, לאלכוהול, לסמים ולאלימות הגואה.

בעוד מתקיים ומתארך הדיון העמוק, החשוב וגדוש האמוציות אודות חיסון התלמידים בשעת הלימודים או שמא לפני ואחרי, יופתעו המחנכים והמנהלים לגלות ביום הראשון ללימודים כי כסאות רבים בכתה נותרו ריקים, לא מאוישים. הכסאות של הילדים שהחליטו לעשות בידוד לעצמם, שהכניסו את עצמם לסגר מרצון, הכסאות הדוממים של הילדים שנשרו מהלימודים לטובת עבודה, לטובת הפקרות הנובעת מחוסר בסמכות הורית, מאיבוד שליטה. הכסאות הדוממים מספרים את סיפור ההחמרה של הסגרים, הבידוד החברתי, הלמידה בזום.

הניסוי החברתי הארוך מידי בקרב תלמידי ישראל יצר מציאות מדומה שהמצב בשליטה, שהשריטות בנפש והצלקות הן מינוריות ושהכל 'יהיה בסדר'. והנה מתברר שהכל ממש לא בסדר. חלק גדול מהמחנכים ומהמנהלים עשו כל שלאל ידם, באופן שיטתי, כדי לנסות ולשמר את הקשר עם התלמידים, התעקשו לחזק את הקשר, לשפר את הלמידה, לשמור על החוסן הנפשי. חלקם אף הצליחו להציל עוד ילד וילדה מהדרדרות.

המציאות מדברת כאב, מדברת תסכול. מדברת כעס, מדברת זעם. המציאות מדברת על שכבת ילדים וילדות אבודים, ילדים שמיקום מתן החיסון הוא הדבר האחרון המעניין אותם. ילדים שאבדו את נערותם, שבחרו בכל מה שלימדו אותם שהוא רע, ילדים שאיבדו את תומתם.

שכבה שלמה של ילדים וילדות זועקת באילמותה ובעשיה הבלתי מותאמת, לעזרה, לסעד, להצלה. אחרי שיסתיימו הדיונים היכן לתת את החיסון, באחריות ההנהגה להזרים תקציבי עתק לגורמי רווחה וטיפול כדי לנסות לשקם את חורבנם של חלק מהדור האובד. הילדות והילדים שהעדיפו לנטוש את בית הספר, ולנשור היישר, כפירות בשלים, לסלי העבריינים האוספים אותם כביצים עזובות.

אין לנו זכות לוותר על הילדות והילדים שמגיפת הקורונה והתנהלות המבוגרים האחראים הובילו אותם למחוזות חשוכים. אחריותנו וחובתנו להחזיר להם את האור לעיניים, להחזיר את התקווה. ואם עסקינן בתקווה אזיי ההודעה בדבר אי-היכולת להגן על אזרחי ישראל אינה פוטרת מהאחריות.

דם יהודי אינו הפקר

אחרי ימי הזעם והפרעות של חלק מערביי ישראל בערים המעורבות, התגלתה מלא הסכנה במלא עוצמתה לעין כל.

אחרי שההתלחשויות במחשכים ובמסתרים בדבר הסכנה האורבת ליהודי הערים המעורבות מפני קיני טרור רדומים הפכה לנחלת הכלל, אחרי שהאשימו ח"כ בליבוי ובהצתת הלינץ' בואכה רצח דרך שריפת בתי כנסת וגירוש יהודים מביתם, אחרי שכשלו בהדבקת האשמה על הח"כ והציבור לא קיבל את עיוות המציאות, החל קרב חדש ליצירת נרטיב שיקרי, מעוות ומאוס בהאשמת הגרעינים התורניים בירי המחבלים על יהודים, בשריפת בתים, מכוניות ובתי כנסת, בלינצ'ים ביהודים, בהתקפות משולחות רסן, בהטלת אימה ופחד ובגירוש יהודים מביתם.

אחרי הכישלון המחפיר של המדינה להגן על אזרחיה, מצהירים בכירים במשטרה כי מה שהיה הוא שיהיה ומה שלא נעשה לא יעשה ולא יהיה חדש תחת השמש בערים המעורבות. בפשטות, שוב יופקרו יהודים לגורלם, שוב יישרפו חיים בבית מלון מבקבוק תבערה יהודי, שוב ישרפו בתי כנסת, שוב יוצתו בתי יהודים, שוב יעלו בלהבות רכבי יהודים, שוב היהודי יהיה למרמס, למושפל ובזוי, עלוב ומוכה במדינתו.

הפרעות בוא יבואו, והצהרות בכירים במשטרת ישראל חייבים היו כבר אתמול להתברר בלשכת ראש הממשלה עם כל הגורמים הרלוונטיים. ההצהרות אינן תעודת ביטוח מפני האחריות, אחריות המדינה להגן על אזרחיה היא אבן יסוד במגילת הזכויות הבלתי כתובה והכתובה.

ייתכן שחסרים תקנים, ייתכן שחסרים משאבים, ייתכן שחסרים מנהיגים במשטרה וזרועותיה. אך נדמה כי הדבר הבולט החסר הם האמונה והרוח. האמונה בחשיבות התפקיד והרוח הגבית מצד זרועות הממשלה השונות כדי לפעול שהרוח לא תדעך, לא תימוג.

ראש הממשלה מחויב בברית ברורה להגן על אזרחיו, יהודים וערבים כאחד. ההפקרות שחוו אזרחי ישראל היהודים בפרעות תשפ"א היא פנס אדום בוהק הצורח באדמימותו, עד כאן. חיי היהודים במדינת ישראל אינם הפקר.

הניסיון הנואל של גורמי השפעה בתחומי התקשורת והפוליטיקה לדלג בקלילות מעל גופות הנרצחים, מעל זעקות המותקפים, מעל ענני העשן של בתי הכנסת העולים בלהבות שנאה, לא צלח. הניסיון הנואל לספר סיפור שיטחי על מאבק בין גרעינים תורניים לערבים תמימים, לא זכה לאחיזה בקרב הציבור היהודי הבריא ברוחו ובנפשו.

הציבור השומע את קולות העידוד מעזה ל'אחים' הצועדים עם לפידים בוערים בעכו בקריאה לשחרור המחבלים מבית, הרוח הגבית של הטרור מצפון ומדרום מחלחלת ונושבת בערי ישראל, בלב פנימה.

הקמת אוהלי המחאה אותם מאכלסים ח"כים ערבים ובהם תומכי טרור ומטרתם לחזק את משפחות המחבלים מבית אשר פרות הבאושים להם עומדים לפני משפט על טרור, רצח, ניסיונות רצח ותקיפה, היא לא פחות מחרפה.

ההפקרות שאירעה בימי הפוגרומים בפרעות תשפ"א אסור לה שתחזור. ראש הממשלה, שריו, זרועות הביטחון, היו אמורים כבר אתמול להודיע לאזרחי ישראל שהיו לא תהייה, דם יהודי לא יהיה שוב הפקר. שום הצהרות לא ינקו את ההנהגה ממחדל זה.