דניאל לפין, המחזאי שפרץ לתודעה עם הצגת "כולם היו בני חוץ מנעמי" מגיע בהפקת תיאטרון בית לסין לשיא חדש. סיפור מאוד לא רגיל, חורג מהמציאות הבנאלית, מרענן את התודעה ואת תוכן ההצגות הרגיל. אהבה בין שני צעירים עם רקע מסובך, המתגלה רק כשהם מחליטים להתחתן, פוערת את הסודות שהשניים כמסו איש מרעותו. כל גילוי וחשיפה מגלגלים אותנו עוד יותר מצחוק, והביצוע הכה מושלם ומתוזמן נפלא של השחקנים – יוצר לנו חוויה שכיף לחוות.
ובימים טרופים אלה, שהיושבים בראש מטריפים אותנו ו"מכילים" את המתים מהמגיפה, כאן על הבמה פורחת הקומדיה ומנצחת בגדול. שחקני הפוליטיקה הבזויה פושטים את הרגל למול הביצוע הכה מבריק של להקת השחקנים, ויתרה מכך – עבודת היוצרים המושלמת. כי אלה מפליאים את הקהל וכובשים אותו כליל, בקליק אחד.
להצגה זו אין גיבור אחד. יש חתן, אודי רוטשילד החביב, כלתו המיועדת – מירב פלדמן הכובשת בחן ובקסם האישי המתוק, אימא שלה – אורנה רוטברג כאשת הרב, שמגיע לה פרס על ביצועיה בכלל וכאן בפרט; אבי הכלה, הרב (יובל בנאי המרשים בנוכחותו ובכנותו) שמגיע לתוך הבלילה כשכולם כבר יודעים את הסודות, בעוד עליו הם נוחתים בהלם; והבונבון שבחבורה: ארבעת האימהות של החתן: שתים ביולוגיות – עדי גילת המרשימה בהקרינה ביטחון ושליטה במצב, שירי גדני הכה מלבבת למרות המשקפיים העבים והסתרת שיערה הבלונדי השופע, ושברקע העשיר שלה דמויות קומיות שהפכו לחלק מקאלט, כמו ב"פולישוק"), נעמה אמית המפליאה כקומיקאית נאמבר 1 ומזכירה את השטיקים של רבקלה מיכאלי, ועוד יותר טוב, ומהווה את שיא הקומיות בהצגה זו.
|
|
|
|
 הכלה, אמה והחתן ואמהותיו [צילום: כפיר בולוטין]
|
|
השיא שלה מגיע בסצינת התחפשותה לרבנית זקנה, חרשת ועיוורת. עד שנזקקתי לטישו לנגב את גלי דמעות הצחוק בעטיה בנוסף לכולם. זהו קטע שלא יישכח. סוגרת את רשימת האימהות הלסביות והגרושות היא לירית בלבן שצריך לראות כדי להאמין: יכולותיה לגלם את הגבר שבזוג לסבי, ובהמשך לגלם רב מכובד ובכך להתל ברב/אבי הכלה – פשוט מצחיקים עד בלי די.
הצחוקים על חשבון חילוקי הדעות בינינו, בין חרדים ל"נורמלים", מוזנים מהמציאות היומיומית, אך כתיבתו של לפין, ויתרה מכך כתב ידו של הבימאי הכה מעולה אילן רונן שניכר במיוחד בסצינות הסוערות ביותר, כל אלה מביאים את המחזה ארבע אימהות לשיאי קומדיה נהדרים. כל זאת, בתוך תפאורה סופר-מושלמת, מתוחכמת, מדויקת ונקיה של סבטלנה ברגר היצירתית. חילופי התפאורה תוך ריקוד שעיצבה שרון גל המוכשרת, הם רעיון נפלא וחדשני, שלא מניח לצופים לעפעף גם לרגע בין הסצינות.
וכן התלבושות שיצרה אורנה סמורגונסקי, בדגש על אלו היפהפיות, האלגנטיות, בסצינת הסיום – שהן הקרם דה לה קרם. יחד עם התאורה מאירת העיניים של זיו וולושין, והמוזיקה שכתב שאול בסר – כולם יחד יוצקים מיקשה אחת מכל המרכיבים הכה מוצלחים, לטובת הצופים אוהבי הקומדיה והתיאטרון המשובח.
לסיכום: הצגה שתסחוף אחריה את כולם, ולא בכדי נבחרה לפתוח את עונת ההצגות תשפ"ב בבית לסין בתוצאות שהיא מייצרת. שאפו לכולם. וברכות לציפי פינס, שהרפרטואר של בית לסין לשנה הקרובה מורכב כולו אך ורק ממחזות ישראלים.
|
|
|
משחקים פינג פונג [צילום: כפיר בולוטין]
|
|
| תאריך: |
12/10/2021
|
|
|
עודכן: |
12/10/2021
|
|
|
תפוס כינוי יחודי
ייתכן שרבים בחרו בהן בראש ובראשונה מתוך תחושת שייכות מגזרית, ולא מתוך הסכמה אידיאולוגית 
