עסקת הצוללות - הסכם AUKUS

לא, זה לא מה שחשבתם, הפעם זה עניין רציני. דהיינו, הסכם AUKUS — ר"ת ל"אוסטרליה, בריטניה וארה"ב" — לאסטרטגיה מכוננת וארוכת-טווח לגבי היחסים בין המערב לסין. ברקע ההסכם עומדת הדאגה של החתומות עליו, ששלושתן מדינות בעלות אינטרסים באזור הנרחב של דרום-מזרח אסיה והאוקיאנוס השקט, בפני האיום הגובר מצד סין, ואף שבאופן רשמי רק שלוש אלה הן במרכז הבמה, הרי שמדינות אחרות כגון הודו ויפן, אולי אף ויטנאם, תיאלנד וסרילנקה מחאו כף מהיציע. ויש זוויות נוספות: לדידי אוסטרליה זו הבעת אמון בעוצמה הגלובלית של ארה"ב; בעבור בריטניה זה ביטוי מעשי ל"קשרים המיוחדים" עם אמריקה שחשיבותם גברה אחרי ה"ברקזיט"; ולממשל ביידן זה אישור מחודש למעמד ארה"ב כמעצמה צבאית עולמית והפגנת נחישות אסטרטגית ומדינית כמענה לכישלון באפגניסטן.

ליבת ההסכם היא סיוע ואספקת ידע לבניית 8 צוללות גרעיניות מתקדמות לצי האוסטרלי שייבנו בבריטניה ובאוסטרליה ושזו הפעם הראשונה, אחרי בריטניה ב-1958, שאמריקה הסכימה לחלוק ידע לצוללות גרעיניות עם מדינה אחרת. חשיבותן האסטרטגית העיקרית של הצוללות הגרעיניות היא בכושרן לחמוק מגילוי וביכולתן לסכן את צי האויב בכל מקום ובכל עת.

ההסכם מדגיש את החשיבות הגוברת של צוללות מתקדמות, ולא רק גרעיניות, בהיערכות האסטרטגית גם בזירות אחרות, כולל מזרח הים התיכון והמיפרץ הפרסי — מסקנה שממשלת נתניהו הגיעה אליה כבר לפני שנים אחדות — וסופגת על כך מצד מתנגדיה הפוליטיים והתקשורת קיטונות של ביקורת בלתי אחראית שעלולה לסכן יעדים ביטחוניים חשובים.

אך לא פחות משמעותי מההיבטים הצבאיים של הברית החדשה הוא מה זה אומר על מדיניות החוץ והביטחון של ממשלת ביידן בכלל. ממערכת הבחירות ומההצהרות השונות של הנשיא החדש ניתן היה להסיק שהוא חותר לנתק מוחלט ממדיניות החוץ של הנשיא טראמפ, אך כפי שמתברר, ברבים מהנושאים יש יותר המשכיות מניתוק ושינוי. מוגזם אומנם לראות בביידן שיבוט של טראמפ, כבר הסגנון הוא שונה, אך כפי שכתב באחרונה ריצ'רד האס, נשיא "המועצה האמריקנית ליחסי-חוץ", "יש הרבה יותר המשכיות בין מדיניות החוץ של הנשיא הנוכחי לזו של הנשיא הקודם", ובפרט בגישה הניצית כלפי סין, אך גם באשר למגמה להקטין את המעורבות בענייני המזרח-התיכון, ואפילו ביחס לרוסיה, "שטראמפ אומנם הפגין כלפיה יחס אוהד אך בפעל ניהל מדיניות נוקשה".

המרכיב העיקרי בהמשכיות, לדעת האס, היא היריבות בכל התחומים, לרבות הכלכלית, עם סין. לגבי אירן, יש אומנם הבדל יסודי בין שני הממשלים מהבחינה שביידן שואף לחזור להסכם הגרעין, אך במוקדם או במאוחר, סבור האס, לאור תוכניותיה הגרעיניות וההגמוניות של טהרן, לא יוכל גם הוא להתעלם מהאתגרים והאיומים שלה. בנוסף, בדומה לטראמפ, גם לביידן אין כוונה לנקוט יוזמות של ממש לגבי הנושא הפלשתיני.

אם הסכם הצוללות גרם כצפוי לתגובות מילוליות תוקפניות מצד בייג'ין, הרי שלא פחות נזעמים ונעלבים היו ההדים בפריז שהייתה חתומה על הסכם קודם לאספקת צוללות (לא גרעיניות) לאוסטרליה, הסכם שבוטל עכשיו, ובתגובה החזירה "להתייעצות" את שגריריה מוושינגטון וקנברה. מסתבר שגם כלפי אירופה הכלל של "ללא הפתעות" חל רק על צד אחד. מה שהעלה את חמתה של צרפת הטוענת למעמד בכיר בזירה הבינלאומית ושיש לה מיספר מושבות ואזורים ריבוניים באוקינוס השקט, הוא לא רק אובדן העסקה החשובה, אלא הרושם ש"לא שמים עליה", וכפי שכבר דה-גול טען בזמנו, שאין לסמוך על בעלות-בריתה האנגלו-סכסיות.

לצרפת כמו גם למדינות אירופיות אחרות ממילא הייתה בטן מלאה בגלל ההתקפלות האמריקנית מאפגניסטן ללא תיאום איתן. בפריז נשמעו קולות על סופו הצפוי של נאטו והחלפתו בברית צבאית אירופית על-פי "רעיון האוטונומיה האסטרטגית" של הנשיא מקרון, אך לאור היד הקמוצה של אירופה ושל גרמניה בפרט, יש להניח שאחרי שירגעו הרוחות, גם הצרפתים יגיעו למסקנה שמוטב למחול על העלבון הצורב ולחשוב על האינטרס הביטחוני המשותף של העולם החופשי שההסכם החדש הוא חלק ממנו.