בכל שנה, בתחילת נובמבר, חוזרת ישראל ל"טרגדיית אוסלו", שעיקרה בעיני חלק מהציבור הוא רצח ראש הממשלה רבין, בעיני אחרים ההסכם לוויתור על ארץ-ישראל וירושלים ובעיני הקבוצה השלישית: הקרע שנקרע בריקמת הסולידריות הלאומית בעקבות שני האירועים גם יחד. הגרוע ביותר בכל אלה הוא שקרע זה מתרחב ומתקבע בציבור והפך בעשור האחרון של הגמוניה פוליטית של "הימין" לנושא שסביבו מתנהל המאבק על ההגמוניה השלטונית במדינה, בין ה"ימין" הפוליטי שמוקדו בליכוד לבין "השמאל" הפוליטי שמוקדו במפלגת העבודה (או במה שנותר ממנה) וספיחי מר"ץ.
על "יוזמת אוסלו" ורצח רבין נשפכו כבר נהרות של דיו ומפולות אינספור של מילים. כל אלה לא קרבו את העם להבנה טובה יותר של מהות האירוע וסיבותיו או לפתרון המחלוקת הפוליטית-אידאולוגית, שחודדה עד קצה באירוע אוסלו, נוהלה בשלומיאליות רבה והולידה את אסון הרצח. נראה שככל שאנו מדברים על הנושא ומתפלמסים סביבו בלהט רב יותר - גוברת תרומתו השלילית לקירוב הלבבות ולפתרון לאומי מוסכם.
חיים אסא, במאמר: "תהום של ממש",
1 מסביר את תפישת רבין בגישה שאפיינה גם את גישתו לבחירות 1992 ומה שבא אחריהן, כ"מימוש חזון אישי"; אפשר שהוא צודק במידה רבה ביחס לרבין, אבל טועה לפחות באותה מידה בראיה הלאומית-היסטורית של האירוע ומה שהוא חולל בישוב היהודי בארץ. חזון אישי איננו הצדקה למדיניות לאומית. מרכיבי המחלוקת והמשמעויות הבלתי-הפיכות שבה אינם יכולים להישען על חזון אישי, אלא מחייבים הסכמה לאומית. משלא הושגה הסכמה ו"החזון האישי" הפך לאורים ותומים של הפוליטיקה הלאומית "בכל מחיר", הפך גם הרצח ל"חזון אישי שלילי" של מבצעו ושל מי שנתפסו בעיניו כתומכיו.
רצח רבין הוא אירוע היסטורי בשלושה ממדים: היסטורי-יהודי, פוליטי-לאומי ודמוקרטי-אנושי. במימד הראשון, ביקש אדם קטן-אמונה וקצר-ראות מבחינה היסטורית, להגיע לפתרון עכשווי בסוגיה ששורשיה עמוקים וחזקים ממנו אלף מונים. הזלזול שהפגין בשורשים אלה גזר את גורלו. אמונה החזיקה את העם היהודי בגלות, היא שהשיבה אותו לארץ-ישראל ובין היתר, היא שתמשיך גם לקיימו כאן (או לא). זהו שיעור היסטורי שתוקפו עומד בעינו והכרה בו הינה חיונית לכל מנהיג שניצב בפני הכרעות היסטוריות בשאלת ארץ-ישראל והעם היהודי. חיוני שכל מנהיג ישראלי המבקש לקבל הכרעות הנוגעות לשאלות אלה יזכור שאינו עוסק בנכסיו הפרטיים ולא בחזונו האישי - אלא שהוא נציג העם שזקוק לתמיכת שולחיו בדרכו. על ארץ-ישראל של עם-ישראל לא ניתן לוותר משום שהדבר פופולרי אצל אויביו, יריביו ושונאיו או יפי-הנפש שלו.
2 המימד השני, הפוליטי-לאומי ביקש לראות במהלך נגטיבי מבחינה לאומית, מהלך פוזיטיבי מבחינה פוליטית, כאשר הציב הישג פורמלי פופולרי (אפילו פופוליסטי) ברמת חשיבות שווה או גבוהה יותר מרמת חשיבותה של משמעות התקומה היהודית ההיסטורית המתחדשת במדינת העם היהודי ההיסטורית; חוסר ההבנה והרגישות כאן הוא קולוסאלי. ב-1948, הכריז בן-גוריון על חידוש התקומה היהודית ויצא למלחמה רבת-סיכונים עליה. ב-1993, הכריז רבין על "פטה-מורגנה פוליטית" כתחליף לאותה תקומה, שהתחזקה עשרת מונים אחרי הישגי מלחמת ששת הימים (1967), וביקש להחליפה בניירות פורמליים, תוך כיבוי אש התקומה מגמה בה החלו חבריו לדעה כבר ב-1968.
אוסלו היה "פטה-מורגנה" פוליטית מסיבות רבות ומגוונות. שתיים מהן, החשובות ביותר בעיני היו: א. עם אינו מוותר מרצון על מולדתו ושורד. אין אדם יכול "להתחפש ליהודי" ובה בעת לומר שמוותר הוא מרצון על א"י או על ירושלים בירתו אחרי 2000 שנות גלות - זהו אוקסימורון. ב. המניע והתמורה: מבחינה מוסרית היה המניע עברייני (או שיקרי) וביקש להשוות בין הוויתור של בגין על סיני תמורת הסכם שלום עם מצרים לוויתור המוצע ע"י רבין על איו"ש וירושלים. בראשון ביסס בגין וייצב את ישראל מבחינה לאומית ואסטרטגית ולא שכח להשלימו בהסכם האוטונומיה כגבול הוויתורים בא"י. רבין ותומכיו בשמאל כנראה לא הבינו עד כמה הא-סימטריה בין שתי היוזמות זועקת לשמיים. בדיעבד גם הסתבר עד כמה היו הבטחות ערפאת שקריות ובלתי-מציאותיות ועד כמה כבלו וכובלות הסכמות אוסלו עד היום את ידי ישראל בעיצוב וייצוב המדינה וגבולותיה על יסודות יציבים וחיוניים.
על יסוד טיעונים מומצאים אלה, אני מעז להניח שמטרת הסכמי אוסלו, כמו גם הסכמי השלום עם ירדן על הוויתורים המיותרים שנעשו בהם באיו"ש ובירושלים, נועדו להשוות את הישגי ה"שמאל" בישראל להישגים הפוליטיים-אסטרטגיים של "הימין" בהסכם עם מצרים. היה זה מהלך שנבע מחשש שללא איזון כזה, המהפך הפוליטי המוגבל של 1977, יהיה רק ראשית הדרך בשינוי הגמוניה יסודי בישוב היהודי בישראל בין גוש "הימין" לגוש "השמאל".
3 מהלכו של רבין היה כשל פוליטי ודמוקרטי חמור, כאשר ביקש לקבוע את גורל העם והמדינה מבלי להעמיד את הצעותיו למבחן ציבורי פורמלי, שקוף ומסודר - משאל-עם - חרף העובדה שהיה מודע להתנגדות הציבורית העצומה ליוזמתו - ואולי דווקא משום כך... . לא כך מקבלים הכרעות לאומיות עקרוניות במדינה דמוקרטית. חוקה, גבולות, הסכמים בינלאומיים קריטיים, שינויי משטר - למעשה כל הכרעה ערכית או היסטורית מהותית מחייבת את שיתוף הציבור ובמיוחד על-רקע הבטחותיו של רבין ערב הבחירות לכנסת ב-1992. רבין שראה בארה"ב מודל של דמוקרטיה מתקדמת, כמי שהיה שגריר בארה"ב, היה מודע בוודאי לדרכים בהם קידמה ארה"ב לפני למעלה מ 250 שנה את תהליכי החקיקה והאשרור של חוקתה. מדוע סבר שהדמוקרטיה הישראלית פטורה מכך?!
4 את רצח רבין - כאמצעי לעצירת האסון כפי שהגדיר זאת פחות או יותר יגאל עמיר - ביצע בפועל אדם אחד. אולם סבורני שרבים ראו בו בעת ובעונה אחת מעשה נורא אך גם הרע במיעוטו על-רקע האופן שבו כפה רבין על העם את המהלך כולו. סיפורי המעשיות שצורפו לרצח בדיעבד, בהם שקרים פוליטיים וליבוי יצרים הרסני, אינם משקפים את האמת ואינם סיבת האמת. הסיבה האמיתית, כנראה, הייתה תחושת מחנק וחוסר ברירה, כאמור לעיל. רבין ותומכיו לא הבינו שהכרעות לאומיות, אינן הכרעות צבאיות המחייבות או מצדיקות הפתעה ופעולה מהירה אלא מחייבות "הכשרת הלבבות". עם שזה עתה החל לשקם את הריסותיו בארץ אבותיו, אינו זקוק וכנראה גם אינו מסוגל לספוג מהלומות-מחץ שעיקרן - בתודעה הקולקטיבית הוא היפוכה של הגאולה.
רבין ובני דורו, בניגוד לבן-גוריון, היו חסרים את היסוד הרוחני-מסורתי של החיבור לא"י ההיסטורית ובטעות סברו שהאמירה שגרסה ששטח איו"ש הוא פיקדון זמני למו"מ מדיני ולא סמלה האמיתי של התקומה, היא אמת ולא טיעון פוליטי.
5 מבחינה אנושית-מוסרית רצח הוא פשע אולטימטיבי - נטילת חיים; מבחינה דמוקרטית, הוא מעשה שלא ייעשה באשר הוא שובר את מסגרות ההסכמה, המשמשות יסוד מוסד לחיים הדמוקרטיים. קרוב לוודאי שיגאל עמיר ביטא בפועל את קביעת חז"ל שאין גוזרים על הציבור גזרות שהוא אינו יכול לעמוד בהן, ובוודאי שאין לעשות זאת בדרכי רמיה.
מכאן והלאה פתוחות בפנינו שתי דרכים: האחת: להפריד בין המוסר ועקרונות השיטה הדמוקרטית לפוליטיקה ולהרפתקנות היסטורית ולקיים יום זיכרון לאומי כללי, מכובד ומשותף לראש ממשלה שנרצח. השיעור הפוליטי-היסטורי-יהודי יוותר לכל אחד כנושא לענות בו בתחום ערכיו וחשבון הנפש האינדיבידואלי. השנייה: לנוון את הדברים - "השמאל" ינהל טכס סקטוריאלי משלו ויטיף בו מסרים שימצא לנכון במסגרת החוק והימין, קרוב לוודאי, יחרים את החרם על כי שני הדגלים הללו - הדבר והיפוכו - לא יוכלו להתנופף יחדיו זה לצד זה.
והפעם - יוזמה ויצירתיות, אבלים, חובת ההוכחה, פזצט"א והפלא-ופלא 
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
