כבר בימי ממלכת החשמונאים

מדינת ישראל, אם לא שמתם לב, חגגה השבוע. ראש הממשלה נפתלי בנט אפילו ליווה את החגיגה בברכה מיוחדת, ושר התרבות חילי טרופר חגג גם הוא על "עוד הישג תרבותי ישראלי חסר תקדים". הסיבה למסיבה הפעם היא הישג ישראלי שלא זכינו לו מעודנו: סדרת הטלוויזיה 'טהרן', ששודרה לפני כשנה בתאגיד כאן 11, זכתה בפרס סדרת הדרמה הטובה ביותר בעולם לשנת 2021, בטקס האמי הבינלאומי בניו-יורק, מול טייקוניות טלוויזיה אדירות מ-24 מדינות.

'טהרן' היא אכן סדרה מרתקת, גדושת מתח, שפרקיה עוסקים בסוכנת חשאית של המוסד, תמר רביניאן (היא השחקנית ניב סולטן), שנשלחת ללוע המפלצת האירנית, כדי לחבל במערכת אספקת החשמל בטהרן, על-מנת לשבש קשות את התחמשותה הגרעינית של ממלכת ההייאטולות. אלא שהמודיעין האירני זיהה את נוכחותה של הישראלית בטהרן ומנהל מצוד לבלימתה. לאורך הסדרה מתנהלת מלחמת מוחות בין המוסד הישראלי למקבילו האירני, והכל מלווה מתח עוצר נשימה.

הסדרה מעוררת הרבה רגשות פטריוטיים בקרב הצופים הישראלים (למרות קטע התערטלות בעייתי וסיפור רומנטי שבו מסתבכת הגיבורה עם מוסלמי מקומי). כל כך סוחפת הייתה הסדרה, שכבר בעת הקרנתה הקדימה איילת שקד לברך: "איזו גאווה של יצירה ישראלית. סדרה איכותית וסוחפת. כיף לראות כוח נשי מתפרץ בתפקידי מפתח בסדרה. כבוד"!

אלא שבפרק האחרון מבצעת הסדרה תרגיל אקרובטי מפתיע, שמציג את צמרת המוסד הישראלי כחבורה של שלומיאלים ולא-יוצלחים. קצינה בכירה במוסד, אחת ושמה קדוש, בעצמה ילידת אירן, שהתברגה לצמרת המוסד, והיא המפעילה מרחוק של רביניאן, מבצעת למרבה האכזבה תרגיל בוגדני נבזי, ומתוך נאמנות לארץ הולדתה, מסכלת את המהלך כולו, ממש רגע לפני הביצוע. הסוכנת הישראלית סיכנה את נפשה לשווא ונעלמת עם אהובה איש האופוזיציה האירנית על אופנוע לעבר הזריחה. ההצלחה הישראלית המלווה את מרבית פרקי הסדרה, הופכת לבוגדנות ולתבוסה. הכל היה לשווא.

מדינת רשע מובהקת

וכך מוצגים במהלך 'טהרן' שני אירגוני הביון, הישראלי והאירני, כשני ארגונים מקבילים שמפעילים זה כנגד זה שטיקים מלוכלכים, אבל לבסוף, כשההצלחה הישראלית כמעט מובטחת, מוכיחים האירנים שהם טובים יותר. אך עוד לפני הסאלטה האקרובטית שמעניקה לבסוף את הניצחון התדמיתי לאירנים, טורחים יוצרי הסדרה לכל אורכה להעניק לממלכת הרוע תדמית חיובית רכה ואצילה. למשל, הממונה האירני על המירדף אחר רביניאן, איש קשוח, אפילו אכזרי כלפי זרים, הוא גם אציל נפש, שדואג לשעשע בטלפון את אשתו בבדיחות קורעות. וכך גם שאר הדמויות האירניות: אנושיים, רגישים, מתחשבים, מנומסים. מענטשים.

עם אינדוקטרינציה כזו הופכת הסדרה הפטריוטית לכאורה, לשיר הלל למודיעין האירני, ולחברה האירנית בכלל. הישראלים הם הרשעים, אהבלים מגוחכים, והאירנים הם חכמים מופלגים, שוחרי טוב. מבלי לאזכר כלל שיש לנו עניין עם מדינת רשע מובהקת, שהעולם כולו נחרד מפניה ומנסה לעצור את דהירתה לגרעין. הצופים אינם אמורים להבין מן הסדרה שמלחמתה של ישראל היא נגד מדינה בעלת אידיאולוגיה נאצית שמבקשת למחוק אותה מעל פני המפה.

המפתיע, ואולי לא, בכל העניין הוא, שהנדסת התודעה הזו, שהופכת רוטוויילר צמא דם לפוּדל חביב, נעשית במימון ותמיכה ישראלים. מדינת ישראל היא זו שמממנת את התסריטאי משה זונדר, שמודה בפה מלא בראיון לפני שנה וחצי: "אחת המטרות העיקריות ב'טהרן' הייתה לפרק את הדימוי השלילי של אירן כמדינה שכל תכליתה השמדת ישראל... הסדרה שלנו מציגה פנים אחרות ויפות של אירן".

על פני אלפי מלים בהארץ מספר זונדר על היכרותו האישית, האקראית, עם מנהיג החמאס איסמעיל הניה, שגם הוא מתואר כאדם רך, אנושי ושוחר שלום; וגאה בהשתתפותו בטקסי יום הזיכרון האלטרנטיבי (שעניינו הענקת כבוד להרוגים הפלשתינים); ושולף את תעודת הזהות האידיאולוגית שלו: "לא צריך את משטר ההייאטולות כדי להבין שמדינת ישראל היא מדינה אלימה שהשנאה מחלחלת לתוכה".

רגש הערצה

עכשיו זה ברור: מדובר בעוד ישראלי שהתייאש מן הציונות, מחבב את האויב האירני והפלשתיני, ומקדם באמצעות סרטים שמממנת מדינת ישראל את דורשי רעתה. עכשיו גם ברור מה הניע את שופטי אמי הבינלאומי להעניק את הפרס היוקרתי לסדרה, שעובדת על בסיס הנוסחה האנטישמית הידועה: הכה ביהודים - והצלחתך מובטחת מראש. עובדה.

ההתנהלות הזו אינה חדשה בישראל. כך היה כבר בימי ממלכת החשמונאים, כשקמו מתוכה מתייוונים שהעריצו את האויב ובזו לבני עמם, וכך היה אפילו בימי שיבת ציון, ב-1936, כשהמנהיג ברל כצנלסון הצביע על ההשפלה העצמית של בני עמנו: "היש בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות"?

ספק אם ראש הממשלה, שר התרבות ושרת הפנים, שלושתם מן המחנה הסרוג, בכלל צפו ב'טהרן' ו/או נחשפו לכל מגרעותיה ולהינדוס התודעתי שטמון בה. כך או אך, לשבחים בוודאי שלא ראויים, לא הסדרה עצמה ולא יוצריה, בוודאי לא ערב חג החנוכה - גם אם העולם הנאור, החשוד באנטישמיות מאז ומעולם, מריע לו.