באלו הימים אנו עדים להתכנסויות המוניות, המארגנות על-ידי מפלגות הימין, בהן הובעו אמירות נחרצות בדבר תמיכה בפתרון הצבאי, שלדבריהם, יביא את הבשורה המיוחלת לחיים יציבים במדינת ישראל.
אודה, שנבהלתי מהקולות, שיצאו מהפגנות הימין בערים המעורבות ובמיוחד מההפגנה שהתכנסה בכיכר הבימה. חשתי שמרקע הטלוויזיה שלי קורס, עת בקעה מתוכו דרישה להנחית על עזה ועל רמאללה את "צוק איתן" ואת "עופרת יצוקה", לגרש מהיום למחר מהארץ כל משפחתו של ערבי, שביצע מעשה פלילי נגד יהודים, כולל הוריו, ילדיו, רעייתו, אחיו ואחיותיו.
את מרקע הטלוויזיה קרע ראיון עם חבר הכנסת אלי כהן, מי שהיה שר בישראל, המעלה באלו הימים הצעת חוק לפיה יש לגרש מהארץ משפחות שלמות של ערבים, אם אחד מבני המשפחה מעד. במשך 12 שנות שלטון הליכוד, בחלקן אלי כהן עצמו היה שר לנושאי מודיעין, הוא לא דרש חוק המתיר לגרש מהארץ. כיום, שאחריות ורצינות שלטונית הוסרה מכתפי השר אלי כהן, מספסלי האופוזיציה עולה נלהב על שרטון ההתלהמות המבעיתה והמבחילה.
המתלהם אלי כהן לא ראה טרור ב-12 שנות שלטון הליכוד, לכן לא היה צורך באותן 12 שנות שלטון לעלות הצעה זו לספר החוקים של מדינת ישראל. לפי דרכו של אלי כהן רק בימים אלו נולד הטרור, לכן אנו עדים לגילויי ה"אחריות" שלו, הדורשים לגרש את כל משפחתו של מבצע מעשה הטרור.
אין לי יומרות לדון בכל לקחי אותם מבצעים מלחמתיים, שהביאו שְׁכוֹל לבתים רבים בישראל וברצועת עזה. אין לי יומרה לדון בלקחים צבאיים של המלחמות, שהכתרנו בשמות המקרינים תחושת עוצמה, חוסן ויציבות - כולנו "צוק איתן", כהמשך למסורת שמות המסמלים חוסן כמו "עופרת יצוקה".
תופעה מדאיגה
התגלגלנו לאחת מאותן מלחמות בעקבות שורת אירועים, שהחלו לאחר רצח נפשע של שלושה נערים יהודים, שביקשו לחזור לביתם לעת ערב בטרמפ מהמוסד התורני בו למדו. מצער, שהיום עולה בנחישות רבה הדרישה לחזור אל אותם מבצעים.
אני מודאג שנוצרת תמונה ציבורית, שהמפגינים כיום מוצגים כפטריוטים, וכל מי שמעז להסתייג מהתלהמותם ומהתבטאויותיהם המשיחיות הם בחזקת בוגדים בעם היהודי. אני מבקש לתחום את המשך התייחסותי במאמר רק למישוריות הספרותית, המתלווה לאותה מלחמה, שפרצה בעקבות הרצח הנפשע של שלושה נערים יהודים. אני רוצה להתייחס לתופעות מדאיגות שחלו בתחומי הספרות, הַשִּׁירָה וגם בתחומים רבים בעולם ההלכה.
מונח לפני מאמר הלכתי עליו חתום הרב פרל, מי שעמד שנים רבות בראש תנועת הנוער "בני עקיבא" העולמית. קשה להבין כיצד חולק מאמר זה לחיילי צה"ל ערב כניסה לעזה במבצע-מלחמה הנושאת את השם "צוק איתן". וכן הוא מחולק בימים אלו באלפי עותקים למפגינים בערים המעורבות כמו רמלה ולוד וגם חולק בכיכר הבימה בתל אביב.
בצד דברי תורה והלכה נמצא בדף צו השאול מספר הספרים - "עֲשֵׁה לָהֵם כַּעֲמָלֵק" ודרישה בשם שר ההיסטוריה מראש הממשלה, שתינתן ההוראה להביא שלוש מאות ערלות פלישתים. כלומר, שלוש מאות עורלות פלשתינים. משום מה נמצא מי שחילק בכיכר הבימה את השיר, שכתב אילן שיינפלד ביום פרוץ מלחמת לבנון השנייה ב-12 ביולי 2006. מי שהביא את שירו של אילן שיינפלד כציוד רוחני בחגור של חיילי צה"ל ב-12 ביולי 2006 וכעבור שנתיים בעזה ומזכיר את השיר היום בבמה בכיכר הבימה מעמיד לפני הציבור הישראלי, שמטרת מבצעים אלו - הם למעשה מבצעי השמדה לשם השמדה.
"עָלוּ עַל לְבָנוֹן וְגַם עַל עַזָּה
בְּמַחֲרֵשׁוֹת וָמֶלַח
הַחֲרִיבוּן עַד אֵין תּוֹשָב
הַקִּיזוּ אֶת דָּמָם".
שירה לא מוסרית
מצער, שהתשובה למתקפה חמאסית רצחנית ולא צודקת על אזרחי ישראל בעיר שדרות עולה על שרטון של מענה במתקפה לא מוסרית ולא אנושית במתקפה לעברם של אזרחי עזה
"לְהַחֲרִיבָה עַד אֵין תּוֹשָב". את האמירות הלא מוסריות האלו, המחללות את ארון הספרים היהודי המוסרי, מקלידים על דפים ומחלקים ב-2021 בלב מדינת ישראל לקהל, שחלקו הארי הוא בני נוער, שמחר יישאו על כתפיהם את צבא הגנה לישראל.
כתשובה למתקפה בלתי צודקת של החמאס על אזרחי ישראל מביאים מענה השאול משירה עברית לא מוסרית בתוספת גיבוי המכאיב לי מעולם התורה, בגיוס פסוקים המציגים את אזרחי עזה, ככאלו שחל עליהם דין עמלק -
"וְעַתָּה לֵך וְהִכִּיתָ אֶת עֲמָלֵק
וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ
וְלא תַּחֲמוֹל עָלָיו
וְהֵמַתָּ מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה
מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק
מִשּׁוֹר וְעַד שֶׁה
מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמואל א ט"ו 3).
כואב שדברי שירה מבחילה כזו חולקה בהפגנות הימין בערים המעורבות, כדי להעמיק את "ההבנה והאחווה בין שני העמים" החיים על אותה כברת ארץ. כואב ומצער, שחיילים בצבא הגנה לישראל צוידו בתחמושת תורנית, המצדיקה המתה "מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק".
כואב ומצער, שצעירים במדינת ישראל עולים על שרטון של פגיעה בערכי תרבות ומוסר. כשהספרות והשירה העברית נאלמים ונעלמים, הם חוטאים למה שאנחנו מצפים מהם להיות - מצפן ומצפון של החברה. כשהשירה העברית תורמת את תרומתה בקריאה להשמדה כללית של ציבור אזרחים - "עָלוּ עַל לְבָנוֹן וְגַם עַל עַזָּה בְּמַחֲרֵשׁוֹת וָמֶלַח, הַחֲרִיבוּן עַד אֵין תּוֹשָׁב" - זו פשיטת רגל של ערכי תרבות.
מראות ההרס
במערכה נגד צבאות ערב, שפלשו למדינת ישראל בשנת 1948, הספרות והשירה העברית גילו רגישות רבה כלפי גורלו של האזרח הערבי. אבא קובנר, קצין בחטיבת גבעתי, חטיבה שלחמה בחזית הדרום, בצד דברים קשים וחמורים שכתב בגנות הצבא המצרי שפלש לישראל, הוא כותב את ספרו "פרידה מהדרום" -
"מִכָּאן אֵין כְּבִישׁ...
קְרוּעוֹת גְּזוּרוֹת -
בְּיַם קְסָדוֹת שֶׁשָּׁמְטוּ -
כַּפּוֹת גְּבָעוֹת
וְעַל כָּל גִּבְעָה גֶּרְנִיקָה
1.
גֶּרְנִיקָה עַל כָּל גִּבְעָה".
אחרי המלחמה בעזה - באוקיינוס המלים, שמציף אותנו בעקבות המלחמה הזו, חסרה לי הצעקה של אבא קובנר בשירו - "גֶרְנִיקָה עַל כָּל גִּבְעָה". המשורר אבא קובנר, הקצין מחטיבת גבעתי, שחיילים לא מעטים מחייליה שילמו בחייהם במלחמה בחזית הדרום ב-1948, ידע גם לתת ביטוי לכאב שזעק מתוך בתי ערבים בכפרים ערביים שרופים וביטוי לכאב אזרחים ערבים, שגורשו מבתיהם.
באותה מלחמה קשה כותב אבא קובנר לנוכח מראות הרס, פליטות וסבל של כפריים ערבים - "גֶּרְנִיקָה עַל כָּל גִּבְעָה, עַל כָּל גִּבְעָה גֶּרְנִיקָה ". מהרגישות של אבא קובנר אנחנו מגיעים אחרי שנים רבות של מלחמה ל"עָלוּ עַל עַזָּה בְּמַחֲרֵשׁוֹת וָמֶלַח", אותה ניסח בבוטות ובגסות רוח המשורר אילן שינפלד, מי שבכברו היה גם עורך המוסף הספרותי של עיתון "על המשמר".
למרבה הצער, במלחמה שהתרחשה בקיץ של 2014 הייתה חסרה בשירה העברית הצעקה - "בְּעַזָּה וּבִשְׂדֵרוֹת יְלָדִים רוֹצִים לִחְיוֹת". די לטרוף!!! די לירי קסמים על שדרות ויישובי עוטף עזה, די לירי טילים לעבר המקום הצפוף ביותר בעולם, רצועת עזה. רק נותרנו עם "פניני לשון" של כתבים צבאיים, שהתפעמו בקולם המרטיט "מהמראה המרהיב של ענני עשן מקושטים בצבעים אדמדמים המכסים את עזה".
מצור מיותר
נותרנו עם כתבים צבאיים, שהביסו בשידורים מעזה את השפה העברית, השפילו את אוצרותיה היפים על-רקע עשן מתמר "במראה המקסים של עיר בוערת" המסתלסל על לשונם הישר אל תוך המרקע, ומשם אל קהל צופים, המקבל בשפה העברית "מראות מרהיבים" ו"מראות מקסימים" של אש ותמרות עשן הקוטלות חייהם של טף ונשים. נותרנו עם מצור מיותר על עזה.
נותרנו עם בריח ומסגר, שהספרות והשירה העברית נעלו באמצעותם את הלב ואת היצירה. קבלנו גרניקה במלחמה מיותרת, שפרות באושיה עולים היום על שולחננו וחבל שלא השכלנו למנוע אותה. באמת חבל.