המדיניות הבריטית כלפי הבדואים <span style='font-weight:normal;'>[חלק ז']</span>

בקרב הקצונה והפקידות הבריטית הייתה אהדה רבה לבדואים ולמנהגיהם. היחסים בין הבדואים בנגב לבריטים החלו עוד בשלהי השלטון העות'מאני. הבריטים יצרו קשרים גם עם הבדואים שחיו במצרים. מטרת הקשרים הייתה להיעזר בבדואים בעת הפלישה הבריטית. הבריטים תכננו להיעזר בבדואים נגד הצבא העות'מאני והבדואים אכן עזרו וחיבלו במאמץ המלחמתי העות'מאני.

בין השנים 1940 - 1948 הפעילו הבריטים יחידות סיור בדואיות מאזור באר שבע. המטרה הייתה מודיעין מתוך חשש שסיירים גרמנים יסתננו לסיני ולדרום בזמן מלחה"ע השנייה. לאחר הקמת ממשלת המנדט הבריטי נוסחה המדיניות האוהדת כלפי הבדואים, שנבעה גם מהלקחים שהבריטים למדו מטעויות של העות'מאנים בגישתם לבדואים. שלטון המנדט נתן, לדעת מדזיני, לבדואים אוטונומיה פוליטית וחברתית.

ב-1942 קבעה ממשלת המנדט את "תקנות הפיקוח על הבדואים" כדי להבטיח שליטה עליהם ולהשפיע עליהם לעבור להתיישבות קבע. הוועדה האזורית שהוקמה פיקחה על תנועות הבדואים, העברתם ממקום למקום, ביצוע חקירות ומעצרים, הלאמת רכוש, החזרת גניבות ומתן עונשים קולקטיביים. כמו-כן, נקבעו הטריטוריות השבטיות והדבר צמצם את תחומי הנדידה ומנע הברחות. הצרת צעדיהם של הבדואים הביאה למעבר לנדודים למחצה, עבודה אצל איכרים יהודים, עבודה שכירה ומעבר לאריסות או להתיישבות קבע. הבדואים עברו להתיישבות ב-4 אזורים עיקריים: בנגב מדרום לבאר שבע, בנגב מצפון לבאר שבע, במישור החוף ובצפון.

הנגב - אומנם העיסוק העיקרי של הבדואים היה עדיין בגידול צאן, וגמלים אבל הם החלו לעבד חלקות אדמה ואף הקימו מבנים לאחסון. כמו-כן, הם הפכו את מחנותיהם לישובי קבע. הבטחת מקורות המים לבדואים על-ידי השלטון הבריטי פתרה את בעיית המים והזמינות של מים ביטלה את הצורך בנדידה. שינוי זה הביא למעבר הדרגתי להתיישבות קבע ולפיתוח חקלאות. הבדואים התנחלו על אדמות שלא היו רשומות כרכושם. יעקב שמעוני קבע שכתוצאה מהמעבר לחקלאות בין 2 ל-2.5 מיליון דונם היו מעובדים באופן חלקי וכ-600,000 מתוכם היו בעיבוד קבוע. הבדואים לא אימצו את שיטת הבעלות המשותפת (המושאע). הצורך בחלוקה לחלקות, למכירת התוצרת ועוד הביא להשתלטות כלכלית של השיח'ים שהיו ראשי השבטים. הם ניצלו את מעמדם כדי להשתלט על האדמות והפכו את הבדואים לאריסים.

הצפון - כבר בשלהי השלטון העות'מאני החל המאבק לחיסול שליטתם של הבדואים בכפריים בגליל ובעמקים ולהחזרת הביטחון לתושבים ובתקופת המנדט הושלם התהליך. אריה ביתן תאר את השינויים שחלו בחיי הבדואים בגליל התחתון המזרחי בתקופת המנדט הבריטי. היו שתי סיבות עיקריות לשינויים: החזרת הביטחון לאזור שלא איפשר לבדואים להמשיך במעשי שוד והסגת גבול ורכישת קרקעות על-ידי היהודים. הבדואים ניסו להתנכל למתיישבים היהודים כפי שעשו בעבר לפלאחים אבל נתקלו בהתנגדות ונאלצו לוותר.

השינוי בתנאים הביא לנטישת שני שבטים מתוך שלושת השבטים העיקריים שהשתלטו על האזור - הבנו-צ'קר שעברו לעמק הירדן והערב א-דלייקה שהתפזר למקומות שונים. השבט ערב אל-זביח נותר צפונית להר תבור. על-פי דוח של המושל הבריטי של הנפה מ-1947 גדלה אוכלוסיית השבט מ-653 נפשות ב-1922 לכ-1,140 נפש ב-1947. כמו-כן נותרו באזור למעלה מ-300 נפש מתוך מספר שברי שבטים. שבטים בדואים בצפון החלו לקנות אדמות ולעבור לחקלאות. בהתחלה הייתה החקלאות לסיפוק צרכים בלבד לצד עדרים אבל בהדרגה הם עברו לחקלאות שיווק. בשלהי תקופת המנדט התגוררו בדואים רבים בכפרים שהיו מוכרים על-ידי השלטון. אבל, לדעת ושיץ חלק מהקרקעות נרכש בכוח. היו מלחמות בין השבטים לבין עצמם בעיקר בעמק יזרעאל.

היחס החיובי של הבריטים כלפי הבדואים התבטא במאמץ לשיפור מצבם:

א. שיפור מקורות המים הקיימים - הבריטים חפרו בארות חדשות, התקינו שקתות ועוד... ומינו אחראים מקרב הבדואים לתחזוקת הבארות. פתרון בעיית המים ביטלה את הצורך בנדידה והביאה לחיי נוודות ובהדרגה להתיישבות קבע (בנגב).

ב. מתן עזרה בתקופות בצורת - בשנים 1928-1926, 1940-1936, 1946-1942 הייתה בצורת. הבריטים הצילו את העדרים של הבדואים בעיתות בצורת על-ידי העברתם מהנגב אל שטחי מרעה בצפון הארץ.

ג. הקמת בתי-דין-שבטיים ('מג'לס אל-עשאיר') - הבריטים השאירו את מערכת המשפט של הבדואים אבל כדי למנוע רצח, אלימות ונקמת דם הם מינו שופטים בדואים שהיו נתונים לחסות הרשות המבצעת. בסיס הפסיקה היה 'אל-קנון אל-עוירפי' (מסורת השיפוט הבדואית). הבריטים פעלו להכניס מנהגי תיווך ומתן פיצויים כפתרון לסכסוכים (בנגב ובגליל).

ד. הקמת יום שוק שבועי לבדואים בבאר שבע - השוק שרת את שבטי הבדואים ואת הסוחרים העירוניים. הבדואים מכרו בשוק את עודפי תוצרתם וקנו את המוצרים שהיו דרושים להם.

ה. מתן הלוואות.

ו.ייסוד בתי"ס - שמעוני קבע שהבדואים היו רובם אנאלפביתים ומאמצי ממשלת המנדט לקדם את מצב החינוך נתקלו בקשיים. ממשלת המנדט הקימה בתי"ס נודדים שעברו משבט לשבט אבל בין 1937 ל-1942 היו רק 5 בתי"ס נודדים שמספר התלמידים בהם לא עלה על כ-250. בבאר שבע הוקם בי"ס יסודי עם פנימיה לבדואים וכן בי"ס לבנות אבל לא נמסרו פרטים על מספר התלמידים/ות.

ז.בריאות - ממשלת המנדט הקימה בנגב מערכת בריאות למען הבדואים באזור באר שבע שכללה רופא ממשלתי אחד, בי"ח קטן עם צוות מצומצם של רופא, רוקח ואחיות, מרפאה מרכזית ו-3 מרפאות נוספות בעוג'ה- ח'פיר, עמארה וג'מאמה.

ח. עבודות ציבוריות - סלילת כבישים, הקמת שדות תעופה, בניית התשתית הצבאית למלחה"ע השנייה.

ט. הסכם לחכירת שטחי מרעה - אריה ביתן הביא במחקרו את ההסכם שנחתם ב-19 לנובמבר 1921 בין ממשלת המנדט לבין הפלאחים האריסים ושבטי הבדואים באזור הג'פטליק, אזור צמח, בית שאן ועבר הירדן המזרחי. על-פי ההסכם קיבלו שבטי הבדואים שעיקר מחייתם היה על עדרים שטחים בחכירה לצורכי מרעה ואלה שעברו להתיישבות קבע קיבלו שטחי עיבוד.

י. תמיכה בהתיישבות.

נאסר עליהם לשאת נשק ולסחור בטבק ומלח.

סיכום

הבדואים עברו 3 שלבים מחיי נוודות, לנוודות למחצה ולהתיישבות קבע. אבל, הקצב בו עברו השבטים הבדואים היה שונה מאזור לאזור. במעבר מנוודות לנוודות למחצה השתלטו הבדואים על אדמות והקימו כפרים שהפכו בהדרגה ליישובי קבע. דפוס ההשתקעות של הבדואים כלל מעבר לחקלאות ו/או עבודה שכירה.

הפלישות של הבדואים למטרות שוד, ביזה, פרוטקשין ושוד/רצח שיירות סוחרים ועולי רגל שנמשכו מאות בשנים עם תקופות של עליה וירידה הגיעו לסיומם ב-1935 על-ידי הצבא הבריטי. שלטון המנדט נהג בבדואים בשיטת המקל והגזר והצליח לרסן אותם. בשלהי השלטון הבריטי חיו בארץ בין 100,000 ל-140,000 בדואים.