ובכלל, זה לא מתאים עכשיו

יהושע סובול כתב בשנת 1983 יצירת מופת, מחזה בשם "גטו", בו מביא מן הדילמות המוסריות וייסורי תושבי גטו וילנה, בין השנים 1943-1941. דמויות המפתח במחזה הם ראש היודנראט ומפקד משטרת הגטו, יעקב גנס, המבקש לספק את שתובע ממנו קצין האס.אס., מפקד הגטו, קיטל. סוחר-יזם בשם וייסקופ, המקים מפעל בגטו ושחקני תיאטרון הגטו. חרף המצב הקיצוני, סובול עיצב דמויות מורכבות, "עגולות" וכל דמות זוכה למופעי אנושיות ו/או מוסר (יו ניים איט).

פתיחת המחזה בהחלטה שנויה במחלוקת, להקים תיאטרון בגטו, זמן קצר בלבד לאחר מסע רצח המוני, טבח ביהודי וילנה. זה לא הזמן המתאים ל... לא עכשיו... משפטים מוכרים לנו, המלווים אולי כל יוזמה. הרי תמיד יש משהו. לכל יוזמה צפוי להישמע קול מתנגד, אפילו להקמת תיאטרון בגטו, בתקופה הצובעת את המילה "חשוכה" בגוונים רבים ועזים של שחור. מה פתאום תיאטרון? עכשיו תיאטרון? הרי תיאטרון זה שמחה. זה בידור. זה כיף. זה בילוי. זה קומדיות. זה משחק. זה כאילו. זה אנושי. והמסך ירד עלינו, על האנושות, על האנושי ועל התיאטרון. מסך.

שאלת תפקידיו של התיאטרון היא אחת השאלות המופנות אלינו, הצופים, בכלל זה אמני ישראל - האם על האמנית היוצרת, בתיאטרון ובאשר היא/הוא/הא, לפזר המחשבות (בידור), או לחדד אותן, בביקורת חברתית נוקבת? מה תפקיד התיאטרון? תפקידים? יש לתיאטרון תפקיד? מסיכות? תלבושות? אולי תאורה? זרקור?

המחזה מעלה שוב ושוב דרישות להכרעה ובחירה במוות. שאלות והכרעות הרלוונטיות, אף הן, אלינו. אקטואליות. רק שבידינו להכריע לטובת החיים, החרות והאנושות. האם אלה הן בחירותינו?

אז מה ומי היו לנו שם? אנשים נחותים, בעיני שליטים נאורים, משכילים, שלילת זכויות אדם, בכלל זה זכויות אזרח, הגבלות תנועה, משתפי פעולה, ועדת סל בריאות (תרופות), סלקציות. שליט חזק. לאומנות. ליטא תחת הכיבוש הנאצי. ושואה (כל הזכויות שמורות) שלא תחזור.

אל תשוו... בלי השוואות. היי, היי.

בטורקיה, בבורמה (מיאנמר), באפריקה, בסוריה, בלבנון ואיפה לא...

רצח עם. גירוש. רדיפה.

אנחנו מבינים בזה.

בדיחת שואה 2: לא אקלקל לכם את הצפייה בהצגה ואשמור על מנהגי - בלי ספוילרים (לא מצחיק 2).

יצירה זו זכתה לתרגום ולהצגה בכעשרים שפות, בעשרות הפקות ובשבוע שעבר זכיתי לצפות בהפקה מעולה, בסטודיו של יורם לוינשטיין. דוראל זילברמן הפליא לביים ולהקת בוגרי בית הספר הטריים במופע מרשים, מרגש, כמו התרוקנו על הבמה. שעתיים וחצי תובעניות בהן זכינו לצפות במשחק משובח, כיתר מרכיבי ההצגה. אני תקווה כי הפקה זו, על שחקניה והבמאי, יכבדו את קהל התיאטרון בישראל ויעלו את יצירת המופת בה חזיתי כהפקה סדירה על במת התיאטרון הישראלי.

ואלה שמות נפלאות ונפלאים כולן.ם:

אביטל גליל (בהופעה, חיה), אסף יונש (על הסקסופון ומשחק, קיטל), אלעד שנקר (אותי שכנעת, יעקב גנס), דן קופרמן (בהחלטת בימוי, הנבל במחזה, וויסקופ), שרון כהן רז (לינה, ואוו, איזו בובה), תום זידנר (הפיתום, מפעיל הבובה, בתואם וחן, שרוליק), ליעם פינטו (בתפקיד הספרן שיומנו האותנטי, שנכתב בימיו בגטו, הם דפי המחזה, הרמן קרוק), אייל פריאנטה (חסיד), מור דימרי (אומה), בר כהן (ליובה), ליטל דוידי (אלה), אדם שנל (יענקל), גיא פרוביזור (גיווש), הרן רודוי (דסלר);

רועי ואטורי (עיצוב תפאורה), אביב כרמי (תלבושות), נדב ויקינסקי (מוזיקה), לימור עובד (עבודה קולית), עמית זמיר (עיצוב תנועה), סימור דניאל (ע. כוריאוגרף), אייל תבורי (מנהל הפקה ותאורה), הלל שרף (ע.מנהל הפקה וסאונד).