לכל איש יש שם

העובדה, שלמדתי בכתה של אשכנזים, מכתה ד' עד ח', קבעה את עתידי. קיבלתי מודלים אחרים חדשים לחיקוי. רמת הלימודים בכתה הייתה גבוהה ורצינית. התייחסו אלינו כאל תלמידים שצריך להעניק להם. המחנכת שלנו בכתה ד' - שרה ארזי, מורה צעירה, מלאת חיים ויפה, חייכנית ומתוקה, היה בה זיק של חיות וחיוניות ומתיקות. היא נתנה לנו המון אהבה, שבכתות הנמוכות שבהן למדתי קודם, לא טעמתי ממנה. אהבתי מאוד את המורה שרה, שידעה ללמד ולצקת בנו ידע ושמחה.

עד כתה ד', שמי בתעודת הזהות היה "חנינה". המחנכת, שרה, שוחחה אתי והציעה שאשנה את שמי ל"חנה". אמרתי לה, שאכן זהו שמי - חנה, כי אבא תמיד כינה אותי חנה. נקראתי על שם דודתו, אחות אמו, שמתה משברון לב, לאחר שערפו את ראשו של בנה בפרעות ב"פרהוד" ב-1941 בעירק. שמחתי על השם החדש. לא אהבתי את "חנינה". שם מוזר. ארוך. גלותי, (למרות שיש לו משמעות בעברית). חנה שם יותר קצר, נחמד יותר, מקראי והוא אפילו על שם אחת הבנות היפות בכתה שהערצתי, כי מעולם לא ראיתי ילדה כה יפה עם זוג צמות בלונדיניות ועיניים כחולות חכמות.

אהבתי את השם חנה ואמצתי לי אותו בשמחה, ואבא שינה את שמי בתעודת הזהות לחנה. הוקל לי שנלקחו משמי הנון, היוד (נִי!!!, שלא שידעתי אז את משמעותה) והותירו את השם שלי עם אותו שורש (חנן) ומשמעותו כמעט ולא שונתה ויש בו יותר חן. אני אוהבת את השם חנה ואני מחוברת אליו. גם חנה המקראית חיזקה את הקשר שלי עם שמי, כי היא הייתה הרעייה האהובה על בעלה - אלקנה, למרות שהיא הייתה עקרה. התחברתי אתה ועם גורלה, ושיערתי (לא יודעת למה), שגורלי יהיה כגורלה. לא ידעתי את נפשי כשלמדנו בכתה ה' בספר שמואל א' את סיפורם של חנה, פנינה ואלקנה. חשתי שכל הכתה מסתכלת עלי, כי אני חנה, האישה האהובה שבעלה "נותן לה מנה אחת אפים" ואלוהים חן אותה, כי "עד עקרה ילדה שבעה". כל חיי הייתי מחוברת לדמות התנ"כית הזו, שהפכה לחלק ממני בזכות השם ובזכות הגורל ואולי בזכות שניהם...

האם מישהו חושב שחנינה נשכחה? לא ולא. אחרי שספרתי לבעלי ששמי היה חנינה, התחיל לקרוא לי חנינה. אחרים ששמעו את השם הזה, גם הם התחילו לקרוא לי חנינה, אחרי ששנים איש לא כינה אותי כך. אם פעם הייתי כועסת ומתלוננת על השם הכבד הזה, היום אני מקבלת את כל השמות שלי באהבה ולא מתביישת באף אחד מהם, ובכל אחד מהם יש תוכן שמוסיף להם משמעות. היום אין לי בעיה שיקראו לי גם "חנינה". שם מיוחד, לא נפוץ ותמיד יזכרו אותו. אבל אני כבר מזמן חנה. את החנינה קבלתי מהאל והוא סלח לי ומחל לי על עוונותיי והוא חָן אותי והיום אני חנה, זו שנחנה בכל מה שהיא ביקשה לעצמה.

נולדתי בנכר. אימא נתנה לי שם אחר, לא קיבלה את השם "חנינה", שאבי נתן לי, על שם דודתו! הוריי לא התפשרו על השם, וכל אחד קרא לי בשם אחר. אמי העקשנית נתנה לי את השם הערבי פאוזיה - שם שמעולם לא היה רשום בתעודת הזהות. לא הייתי יכולה להתהלך היום עם שם כזה, אלא אם כן היו מתרגמים אותו ל"ניצחון" או "ניצחונה". נולדתי שלושה חודשים לפני מלחמת השחרור, בה' אדר א' תש"ח, בשנה של הניצחון ושל הקמת המדינה. אמי שלא ידעה עברית, החליטה לקרוא לי בשם שאת משמעותו היא מבינה. שנאתי את השם פאוזיה ואפילו תיעבתי אותו. התביישתי בו. מה לי ולשם ערבי, זר, לא עברי! אימא התעקשה כל ימי חייה לקרוא לי פאוזיה. רק בשנה האחרונה של חייה, מידי פעם הוסיפה לצד השם פאוזיה את חנה, וכנתה אותי, מבלי להתבלבל, "פאוזיה-חנה", שחס וחלילה לא אשכח ששמי פאוזיה. אולי היא הוסיפה לי את 'חנה', כדי לרצות אותי, כי היא ראתה שאני יותר חנה מאשר פאוזיה. עד היום השם הזה זר לי ורצוי שאיש לא יידע עליו. מכתה ד' כולם מכירים אותי בשם חנה, והשמות חנינה ופאוזיה הלכו ונעלמו והפכו לקוריוז.

שם ערבי

קשה להיפטר משם!!! לכל איש יש שם שנתנו לו הוריו ונתנו לו אביו ואמו. אבא נתן את השם "חנינה" (שהמורה שינתה לי לחנה), ואמא נתנה לי את השם "פַאוּזִיָה" (FAUZIA). חייתי עם שני שמות. שתי זהויות. בשם העברי, חנינה או חנה, הייתי של אבי, ואתו יצאתי לדרכי, וניסיתי למחוק באמצעותו שמץ מהגלותיות (לא יודעת אם הצלחתי), ובשם הערבי, פאוזיה, הייתי של אמי, ואתו הייתי רק בבית ולא יצאתי אתו לשום מקום. שמות שנותנים ההורים קשה למחוק! הם יישארו לעד, ואולי כך צריך להיות. הבעיה שעם ההגירה ועם המעבר לשפה אחרת, השמות שנותנים ההורים הופכים ללא רלוונטיים, לזרים, בעיקר, כאן בישראל, שכולנו רצינו ששמותינו יהיו שמות עבריים, או לפחות תנכיים, כדי להפסיק להרגיש, שאם יש לנו שם ערבי, אנחנו לא שייכים לעם הזה.

בתי היחידה, כששמעה את אמי קוראת לי "פאוזיה", נדלקה על השם! במשך שנים, במקום לקרוא לי "אמא", היא קראה לי - פאוזיה, כי השם נשמע לה שמח ומבדח. מסתבר ששם לא ניתן למחוק והוא חקוק איפה שהוא בזיכרון של מישהו, שדואג להחיות אותו. במקום לכעוס על בתי שלא נותנת לי להתכחש לשם הערבי, השנוא, שהתביישתי בו, אימצתי את המשמעות שלו: "ניצחון". אני תמיד מנצחת. מנצחת למרות הקשיים, ואולי לא צריך לעשות מאמצים למחוק את השם שנתנה לי אמי, אולי יש בו איזו נבואה, שעליי להיות גם הניצחון של אימא שזכתה בבת כלבבה (באמת הייתי בת טובה). אימא גם ניצחה, כי השם שנתנה לי מונצח, למרות שכאילו מדובר בשם מוזר, וגם אתו אני מפויסת, כבר לא מתביישת! כלתי קלטה את השם הזה מבתי וגם היא קוראת לי כך. אני לא כועסת על-אף אחת, ואני גם לא מתביישת בנצחיותו ובניצחון הדרכים שעברתי בהן בנתיבי חיי. מה שלא יהיה שמי הוא חנה!!!

בעבר, בארץ, נהגו לעברת את השמות של העולים החדשים. יש שהרגישו שנוטלים מהם את זהותם, ויש ששמחו ששמם שונה לשם ישראלי, או לשם מהמקורות, שמזכיר את צליל שמם המקורי והוקל להם והתחילו להרגיש שייכים. יש שאחרי שנים הם יצטערו על כך, למרות שהשם החדש הלך לפניהם! לשינוי השם הייתה חשיבות, והוא נועד לוותר על ריחה האחר של הגלות, שנדף מהשם. גם אבא לא ידע מה לעשות עם שמו. שמו היה סלמן. בעברית "שלמה". אם לא הסכימה שישנה את שמו לשלמה (אף פעם לא הבנתי מדוע). אימא והעקשנות שלה! למה הוא שאל אותה בכלל?! בטעות היו מגיעים אליו מכתבים, שבהם שובש שמו לזלמן. מצא חן בעיניו השם זלמן.

הוא אמץ אותו זמן מה, כי הוא נדבק במכתבים שהגיעו אליו מכל מיני מוסדות והוא שינה אותו בתעודת הזהות. אולי היה כדאי להיות באותם ימים זלמן - אשכנזי (למרות הקונוטציה שיש לשם הזה...) ולא סלמן הערבי, שרק אות אחת מבדילה ביניהם, אבל גם אתו הוא לא חי בשלום! אבא החליט לשנות את שמו לסולומון (נשמע יותר אנגלזי), "קינג סולומון". לא היה קל לאמץ שם חדש, ושם חדש - פירושו זהות חדשה. אבא חזר לסלמן. כולם קראו לו "סמוכה", יש שכתבו סמוחה בחית, ויש שכתבו שמוחה עם שׂ. אני בחרתי בסמוכה עם כ', הבנתי שלסמוכה יש משמעות יותר מהשמות האחרים. מעטים ידעו את שמו הפרטי של אבי, כך שלא שמעתי איש שמכנה אותו סלמן, מלבד אמא, שלרוב קראה לו "אבו-שמעון". כשאחי רצה להנציח את שם אבי, ולקרוא לבנו על שם אבי, קרא לו - שלומי, שנשמע יותר עברי מסלמן או סלומי, כפי שהנכדים קראו לו - "סבא סלומי".

העולים שהגיעו ארצה בשנות התשעים של המאה הקודמת ועד היום, לא הייתה להם בעיה אם השמות שלהם נשמעים זרים לאוזן הישראלית. הם אינם מתביישים בשמותיהם ורק מעטים מעברתים את השמות הזרים. אין ספק, שבשמות שלהם, יש יותר משמץ של גלותיות ושל זרות. הם לא חושבים כך, כי אלו שמותיהם. החבר הטוב של בני, עולה מרוסיה, שמו, מראט, שינה את שמו ל"מאור". והשם כל כך מתאים לו, ובאמת הופך אותו לישראלי ולא לזר, כי זה מה שהוא רצה להיות! היום יש מבין העולים כאלה שרוצים לשמור על הזרות ועל הזהות שלהם, ולא מוכנים להמיר את שמם בשם עברי.

בושה

לימדתי תלמידים רבים ממוצא רוסי, שנולדו בארץ ושמותיהם, יבגני, ולדימיר, ליאוניד, אנדרי, סרגיי, בוריס, ולנטין, סופי, אירנה, יאנה, טטינה, אלינה, ילנה, אינה, קטרינה, מריה, ג'ניה, אנה, אנסטסיה, שנראים כל כך ישראלים, ורק השם הרוסי מבדיל אותם מהישראלים - ילדי הארץ, ואין מנוס מלהדביק להם תווית של ארץ המוצא שלהם, ולקרוא להם "רוסים", קבוצה אתנית, שמתבדלת, מתוך איזו שהיא התעלות ולא מתוך נחיתות, שהקימה מפלגה, ויש להם תחנות רדיו וטלוויזיה שמשדרות בשפה הרוסית. ובכול זאת, למרות ההתבדלות הם לוקחים חלק בעשייה בכל תחומי החיים בארץ בהתיישבות, ברפואה, בהוראה, בבידור, באומנות, באקדמיה, בהייטק ובכלל. זו עליה גאה שלא מתביישת בעצמה ולא רוצה להעלים את זהותה, והיא לא עושה שום מאמץ להיראות כישראלית. אין להם בעיה להיות "רוסים" בישראל.

את הילדים שנולדים להם פה, הם מלמדים את השפה הרוסית בגנים פרטיים שהם פותחים, מתוך ידיעה שחשוב שהם ירכשו שפה נוספת, או אולי, יוכלו לדבר עם הסבים והסבתות בשפתם, או יוכלו ליהנות מאוצר הספרות הרוסית. בכול אופן, הם לא מתביישים בשפת אמם, כפי שאנו התביישנו... ועוד איך התביישנו! המורים שבאו משם, לא נשלחים לישובי ספר, כמו אבא שלי, עד שילמדו היטב את השפה העברית, ועד שילמדו לכתוב ללא שגיאות כתיב, אלא מלמדים בכול מקום שיש בו ביקוש למורים, לרוב במקצועות הריאליים, שמצריכים פחות מלים וגם אין להם בעיה לדבר ביניהם רוסית. לפעמים זה מעצבן. הייתי אצל רופא שיניים רוסי, והסייעת שלו גם רוסיה, כל מהלך הטיפול הם דברו ביניהם רוסית ולא הבנתי אף מלה. הרגשתי כל כך זרה והם הרגישו מצוין לדבר רוסית, שפת אמם, למרות שהם יודעים עברית מצוין. כך גם בחדר המורים שבו הייתי חלק, המורים הרוסים דברו רוסית, וזה מאוד הפריע לי. אני מעולם לא שילבתי מלה בערבית בשיחות שלי, הרגשתי שזה לא לעניין לדבר ערבית מחוץ לבית. זמנים משתנים!

שמתי לב, שרוב שדרני הטלוויזיה, שמופיעים היום על המרקע, לא עברתו את שם משפחותיהם, כפי שקרה לשדרנים בתקופה הראשונה, חיים יבין, דליה מזור, דן פאר, רשף, גלעד, לונדון, טופז, והיום יש את רוזנבלום, קירשנבאום, קושמרו, אוקו, שימחיוף, פוזיילוב, ברונו טגנייה, רסקין, שָמָם, מרציאנו, מצליח, ועוד ועוד ועוד, ששם משפחותיהם מגלה את מוצא הוריהם, ואין לאף אחד מהם בעיה עם זה.

ידעתי שכשאנשא, ישתנה שם משפחתי, ולא עשיתי דבר כדי לשנותו לשם עברי, כדי שאוכל להסתיר את מוצאי, שאודה, לא הייתי גאה בו! נישאתי לחתיך מקסים חצי בולגרי וחצי גרמני, והשם הוא מושיוב שגם לו אין משמעות בעברית והוא מעוברת ממוייסף. לא הייתה לי שום בעיה להחליף את שמי למושיוב, אך הצטערתי שזה לא שם אשכנזי, כי תמיד שאלו אותי אם אני בוכרית! כשהתחלתי לפרסם, כדי שיבדילו ביני לבין חמותי, שיש לנו אותו שם - הוספתי את שם משפחתי הקודם סמוכה... פעם התביישתי להזדהות כעירקית. היום אין לי בעיה, ואין לי מה להסתיר, ואני רוצה שידעו שגם מישהי ממוצא עירקי יכולה להצליח להתרומם ולמחוק פערים, והיא גם יכולה לכתוב על כל הבעיות, שהיו לי כעולה בת שנתיים מעירק, שהרגישה שונה ורצתה להיות כמו כולם.

הארץ השתנתה, גם קליטת העולים השתנתה, בעיקר כשמדובר בעולים משכילים. זה שונה ממה שהיה בזמננו. אנחנו ניסינו להתערות, להידמות, להיקלט בחברה המקומית, שהרגשנו בה נחותים. רצינו למחוק את השונות, כדי להיות חלק מן העם הזה שהקים לנו את המדינה. ניסינו בכול יכולתנו לאמץ לנו את המבטא הצברי. סירבנו לדבר בבית ערבית (למרות שזה לא היה מזיק לנו לדעת עוד שפה), כיבינו להורינו את הרדיו, כששמעו שירים בערבית, ולא הבנו כמה חשוב להם להאזין לשירים בשפת אמם ולהתגעגע למקום שממנו יצאו אחרי גלות של יותר מאלפיים שנה. דווקא, כאן, היום בישראל, לדעת ערבית, בנוסף לעברית, לא היה מזיק, לא רק כדי לשרת במוסד, או במודיעין ולהיות מרגלים, כמו אלי כהן ואחרים. עשינו הכל כדי שלא יזהו בנו את ארצות המוצא שמהן בנו, רצינו להיות חלק מהרקמה האנושית החיה של בני הארץ, לבנות אותה ולפעול למענה ולשרת אותה ולהיות חלק מהאוכלוסייה היהודית שהייתה נחוצה ליישוב הארץ ביהודים, וזו הסיבה שהמדינה פעלה כדי להעלות אותנו ארצה מכל מיני גלויות, ונודה, שגם כדי להציל אותנו מאפליות, מגזרות, משמד ומפורענויות.