נתניהו: כליא ברק או דרייפוס

עולם השמאל לא ראה או לא רצה לראות את התהליכים הטקטוניים, שהתגבשו מתחת לרגליו. לא הובנה העובדה כי זניחת הרעיון הציוני, הגלומה גם בהסכמים האמורים (אוסלו, א' ו - ב', הסכם Y), כשהיא מלווה בשפיכות דמים ברחובות ישראל, ובנאומים מתעתעים של ערפאת, מפוררת את יסודות השלטון ההגמוני/סוציאליסטי, והיא שתגרום לקריסתו הסופית.

בשנת 2001, עת כתב פרופ' ברוך קימרלינג את ספרו "קץ שלטון האחוס"לים", בניתוח מבריק, שהקדים את זמנו, הוא תיאר את התהליכים הפוליטיים שעיצבו את המציאות הפוליטית דאז, ולמרבה ההפתעה הם שרירים וקיימים גם היום. קימרלינג מתאר את הקמת גוש אמונים, כשבר האמיתי והרציני ביותר בשלטון ההגמוני האשכנזי - (ע"ע "אחוס"לים" על-פי הגדרתו. לע"ז, "הגמוניה", הוא מונח מקורי, שטבע ד"ר אבישי בן חיים), חרף הקירבה הסימבולית הגדולה בין עולמם של הכיפות הסרוגות, להגמוניה השלטת (עד 1967).

עד מלחמת ששת הימים הוגדרו אנשי שמאל, כלומר אנשי תנועת העבודה והמחנה הסוציאליסטי, כציונים למהדרין. הזיהוי בין מפלגות השלטון הסוציאל-דמוקרטיות למפעל הציוני היה לא רק עניין תרבותי, או סנטימנטאלי, אלא עניין אידיאולוגי עמוק במיוחד.

אחרי 1967, נוצרה אפשרות להפיכת הקערה על פיה. אומנם הדבר קרה באופן מדורג. תהליך זה זכה להמרצה במיוחד מאז המהפך ב-1977. הזדמנות אותה ניצלו הליכוד ואח"כ בנימין נתניהו בכשרון רב. בעוד שבתחום הביורוקרטי/אדמינסטרטיבי נכשל מנחם בגין לחלוטין. טיהור במערכות השלטון, כפי שביקשו המקורבים אליו, לא קרה. מקורות כוחה של מפא"י, בהסתדרות, בביורוקרטיה, בשלטון המוניציפלי, נותרו על מכונם. באותו זמן, במקביל, צלע המערך ונספחיו קשות, על הבנקט הרעיוני. אף מעד שוב ושוב. תחילה בהסכמי אוסלו, שהולידו, למגינת לבו של הימין, הסכמה בינלאומית רחבה, סביב הרעיון של הקמת מדינה פלשתינית. גם בהמשך, היה זה המסלול העדיף על רבין ופרס. מדינת ישראל והחברה הישראלית עלו על מסלול אחר. חדש, בניגוד מוחלט לתפיסות הציוניות שהתגבשו בציבור ובממשלים הסוציאל דמוקרטיים במהלך 100 שנים של התנכלות ערבית בלתי פוסקת.

עולם השמאל לא ראה או לא רצה לראות את התהליכים הטקטוניים, שהתגבשו מתחת לרגליו. לא הובנה העובדה כי זניחת הרעיון הציוני, הגלומה גם בהסכמים האמורים, כשהיא מלווה בשפיכות דמים ברחובות ישראל, ובנאומים מתעתעים של ערפאת, מפוררת את יסודות השלטון ההגמוני/סוציאליסטי, והיא שתגרום לקריסתו הסופית.

באותו זמן ובמקביל חל, לעומת אדישות האקדמיה, קרי האוניברסיטאות, שינוי מעמיק בפריפריה. שינויים טקטוניים לא פחות, התחוללו מתחת לפני השטח, ובאו לידי ביטוי נמרץ, כללו תהליך חיוני ובריא של צמיחת אינטליגנציה מזרחית, בוגרת, עכשווית, פרי שינויים במערכת החינוך וההשכלה האקדמאית, כאשר היא ניזונה מתרומה מיוחדת הנתרמת על-ידי רשת המכללות הפרוסות בכל הארץ. השמאל זיהה תהליכים אלו, אולם במאוחר. לא בכדי נתניהו הפך להיות מעין כליא ברק (Lightning rod) לתסכולו ולייאושו על תהליך הרחקתו ההדרגתית מניהול ענייני המדינה.

את נטל ההוכחה לנאמנות לציונות נטל הימין. השמאל הגיב במרדף, שתחילתו בעולם האקדמי שאימץ העדפה ברורה של חזון ה"אין ציונות". במסגרת המרדף שהשמאל, משמע המפלגות הסוציאל דמוקרטיות, ניהלו אחרי הימין, נכללו האשמות חסרות שחר על החזקה בתפיסות פאשיסטיות (פרופ' שטרנהאל הרבה לנפנף בדגל זה ללא כל בסיס עובדתי), נוהלה גם רדיפה אישית שקיבלה גיבוי על-ידי המדיה המודפסת והאלקטרונית.

בנימין נתניהו, בהיותו סמל ומרכיב מרכזי בתהליך זה, ברצונו או שלא ברצונו, הפך, במהלך השנים, לשק החבטות העיקרי של השמאל, לכליא ברק לזעמו של המחנה הזה. וככל שהמצוקה האלקטוראלית גברה שם, כך גברה בו ההכרה שרק עם סילוק נתניהו, אפילו במחיר פוטש אנטי פוליטי, יוכל השמאל לחזור לשלטון.

אלא שתהליכים בלתי נמנעים החלים גם במבנה הדמוגרפי, גם בשינויי תפיסה פוליטית הרווחים יותר ויותר בפריפריה, גם בשאיפה הכלל ארצית, לחזור ולראות בחזרה את יסודות הציונות כמרכיב פוליטי מרכזי, בהווייתה ובהתנהלותה הציבורית/פוליטית של המדינה, הם שיכתיבו את מבנה השלטון העתידי בישראל, יותר מכל תככים, או התארגנות לשעה נוסח בלפור, וקמפיין רל"בי חסר שורשים חברתיים אמיתיים.