במיוחד בימים הקודרים של אימת מוות ברחובות ערי ישראל מטרידות כל אחד מאתנו שאלות רבות. השאלות מתייצבות במלוא כובד משקלן כשמוות אימתני אורב לכל אחד מאתנו בלב לבן של הערים בישראל וטובח יהודים רק כי כל "עוונם" שהם יהודים. לתופעה מזוויעה זו היינו עדים באלו הימים בערים כמו: תל אביב, באר שבע, בני ברק וחדרה. לשלל השאלות המטרידות ממציאות זו מתווספת לנו אווירת חג הפסח, חג שכל משמעותו וכל הווייתו נעוצות במילה אחת מרגשת - חֵרוּת.
כל אחד מאתנו יסכים, שחיי חֵרוּת אישית וְחֵרוּת מדינית אינם יכולים לדור בכפיפה אחת עם אימת מוות בלתי צפויה האורבת לנו בפינת רחוב או בבית קפה, בו אנחנו מבלים. אך גם אם לא נסכים, השבוע הזה נחוג בכל בית בישראל את חג הפסח - חג הַחֵרוּת - כשאימת המוות אורבת לה, לחברה הישראלית, ברחובות הערים בישראל.
אנחנו נעלה על נס את הווייה והמשמעות, המזדקרות להן מהיגוי המילה חרות בהגדה של פסח ואימת קטילת החיים ומציאות של חיים מדממים תמשיך לארוב לנו בערי ישראל. מכאיב לציין את חג היציאה מעבדות לחרות, כשאימת המוות נוכחת בכל פינה בחיינו. אין כמו הצירוף הזה של ימי האימה ממציאות מדממת, שעלולה לפקוד אותנו בצאתנו לרחוב עם שלל ההכנות שכל אחד מאתנו נוטל לקראת החג כמועד מתאים להתפנות רק במעט, פשוט למצוא זמן מתאים, כדי גם לשהות בחיקם של הספרים בארון הספרים היהודי.
לא להסתפק רק בהנאה, אלא גם לנהל דיאלוג עם שלל הערכים המוסריים והאנושיים, שמצאו להם מקום של
כבוד בארון הספרים היהודי. וגם אם הדיאלוג יהיה נוקב, כואב ומכאיב, יש לנהלו מתוך מתן כבוד לאוצר הספרותי היקר, אותו אנחנו נושאים כבר אלפי שנים.
יש מקום לבחון את יחסה של ההלכה אל הנוכרי. דברי ההלכה המצויים במקורות ישראל אינם מיצגים עמדה אחת ואחידה ביחס אל הנוכרי. דווקא במציאות קשה של מזרח תיכון גועש, במיוחד במציאות שרצח וטבח כדוגמת ביצועי הטבח של דאעש, המשתלטים על ארצות שמסביבנו ובתוך ארצנו, יש משמעות רבה לקולו של ארון ספרים יהודי. עולם הערכים של ארון הספרים היהודי חייב לנווט את חיינו הלאומיים ואת הפעולות המדיניות של הממשלה הנבחרת בבחירות דמוקרטיות.
בתפיסת העולם היהודית ישנם שני יסודות מרכזיים:
1. האדם (כל אדם באשר הוא אדם ) נברא בצלם "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אוֹתוֹ" (בראשית, פרק א', פסוק כ"ז).
2. עם ישראל עם סגולה: "עַם קָדוֹש אַתָּה... בְּךָ בָּחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגוּלָה מִכָּל הָעַמִּים..." (דברים, ז', ו').
שני עקרונות אלו מקבלים ביטוי גם בספרות ההלכה. הגרסה של הרמב"ם - "כל אדם המאבד נפש אחת מן העולם ... כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת בעולם... כאילו קיים עולם מלא (משנה תורה הלכות סנהדרין, פרק י"ב, הלכה ג'). לעומתה קיימת הגרסה המנוגדת: "...שכל המאבד נפש אחת מישראל ... כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא (סנהדרין, פרק ד' משנה ה'). כשהעמדתי ביני ובין עצמי את שתי הגרסות זו מול זו, מצאתי עצמי מאמץ ללוח לבי את הגרסה הראשונה, ודוחה על הסף את הגרסה השנייה.
סגולת ישראל - עיקרה נובע ממעמדו המיוחד של עם ישראל, בשל חובות היתר שהטיל עליו ה' - "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כּוֹהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות פרק י"ט, פסוק ו'). רבי עקיבא במשנה בפרקי אבות פרק ג' משנה י"ד - מעמיד את חביב אדם שנברא בצלם מול חביבין ישראל, שנקראו בנים למקום, כי חיבה יתרה נודעת לישראל שנקראו בנים למקום. אודה, שבין שתי הגישות המנוגדות אני מקבל את הגישה שעם ישראל הוא עם ככל העמים. אינני רואה עצמי שייך לעם שסגולתו עדיפה מעל כל העמים. וכאשר אני מתייצב מול טקסט האומר "כִּי בָּנוּ בָּחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים", אני נוהג לקרוא: "אוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ עִם כָּל הָעַמִּים".
אודה, שהעיון שלי במקורות הוא ביקורתי ומאמץ מתוכו את הקו "כל התורה כולה - מפני דרכי שלום היא" (גיטין נ"ט, ע"ב) לפיה אנחנו חייבים לנהוג עם כל אדם בדרכי נועם ושלום. המושג "מפני דרכי שלום" נטבע בתקופת המשנה כלפי עובדי עבודה זרה, שגם נגע שפיכות דמים דבק בם. ובכל זאת חכמים חייבו אותנו לנהוג כלפיהם בדרכי שלום, מושג המבוסס על המוסר התנכ"י לפיו התורה "דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". לצערי, נמצא גם מקורות המייחלים ואף דורשים לפעול בדרכים אחרות.
במיוחד בימים אלו אני מצר על כך, שהקו המנווט בחברה הישראלית אינו מעוגן בתקנה - "כל התורה כולה - מפני דרכי שלום היא". אני מסיים את המאמר בהבעת תקווה, שאימת הרצח ברחובות ישראל תחלוף. מי ייתן ואוהבי האדם בשני העמים יקרבו את האופק המדיני ויעטפו אותו בנוכחות איתנה של אמון הדדי בין העמים, כשכל צד רגיש למאוויי האחר.
