ציטטו באוזניי דברי שבח על ח"כ
עמיחי שיקלי מפי חייליו ותלמידיו במכינה. מניח שזה נכון.
שיקלי לא יכול היה להיבחר לכנסת אלמלא צירף אותו
נפתלי בנט לרשימת מועמדי ימינה. זה נכון.
שיקלי טוען כי בהקימה את הממשלה ובבולמה את שלטון היחיד של
בנימין נתניהו הפרה ימינה את מחויבותה לבוחר. אני חולק על כך, אך מוכן להניח כי גם זה נכון.
שיקלי החליט לחדול מלתמוך בבנט אבל סירב להחזיר לו את הפיקדון ולהתפטר מהכנסת. הוא הלך מימינה עם הכיסא שקיבל מבנט. בעיניי מדובר במוסר הוטנטוטי, אך שיקלי אינו הראשון שנוהג בדרך בלתי ראויה. זה נכון.
קדמו לו שמות שנשכחו. חנה למדן. דוד ליבשיץ. שמואל מרלין. הלל קוק.
אמנון לין. משה דיין. שמואל תמיר. גונן שגב. זו רק רשימה חלקית. אז גם שיקלי. זה נכון.
אך איש מאלה, מעולים כגרועים, לא התברך במרכאות כפולות ומכופלות בעזות המצח הן לפרוש מן המחויבות לסיעה, והן להשתלט על הכורסה בכנסת, ולדרוש טובות הנאה כאילו דבר לא אירע וכאילו לא הייתה פרידה מהמפלגה, כאילו הם ח"כים רגילים שלא היפנו לה עורף.
איש לא העז עד שיקלי, וזו הציניות במירבה גם אם בג"ץ ימצא כי החוק אינו אוסר זאת, וזה נכון.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
