החמור הנוער

לא מעשה אמיץ

אישי ציבור, פוליטיקאים ואחרים, וביניהם שר הביטחון בני גנץ, מרבים לשבח את איציק סעידיאן על מעשהו האמיץ שהוביל לשיפור תנאיהם של נכי צה"ל הלומי קרב. יש לזכור שאיציק היה על סף התאבדות כששרף את עצמו לדעת. התאבדות אף פעם אינה מעשה אמיץ, גם אם באה כאקט מחאה, ואין לעודד אותה, ודאי לא על-ידי אישי ציבור שהם מובילי דעת קהל.

בשעה שהם מריעים לאיציק על הישגיו בזכות האקט, כדאי שיחשבו על עוד אנשים רבים שנמצאים במצבו האובדני של איציק, המשמש להם כמודל, ועלולים לבצע חלילה את האקט. ובוודאי לא זאת כוונתם של אותם אישי ציבור, שלא היו רוצים לתת לכך יד. אז רבותיי, סוף דיבורים במחשבה תחילה. יש להביע בכל פורום אפשרי הסתייגות מכל וכל ממעשהו של איציק, ולבחור בכלים ובערוצים מקובלים, כגון בכלים פרלמנטריים ובערוצי תקשורת שהם בעמדת השפעה. לתשומת לב השר גנץ והציבור.

מי הצודק

מכירים את הבדיחה על החמור הנוער? אז ככה: פעם אחת ביקש איש לשאול את החמור של שכנו. אך למורת רוחו השכן טען שהשאיל את החמור כבר למישהו אחר. אלא שהחמור חשב אחרת. בדיוק אז, לפתע, החל לנעור. "אני שומע את נעירות החמור בחצר", העיר השואל. השכן הנדהם התעשת מיד והשיב: "למי אתה מאמין - לי או לחמור הנוער"?

כלפי מה דברים אמורים? בדיון בוועדת הכנסת על הכרזת עמיחי שיקלי כפורש, טען בא-כוחו ושופרו של רה"מ נפתלי בנט, מתן כהנא, ששיקלי בגד בבוס בנט שהביא אותו למפלגת ימינה. לעומתו טען שיקלי שהצטרף לימינה רק על סמך המצע המפלגתי הימני שהציג בנט. אולם משחָבר בנט לשמאל ולתומכי טרור, והפֵר בבוטות וברגל גסה את כל הבטחותיו ומצעו האידיאולוגי לבוחר- אין לשיקלי כל מחויבות אליו עוד, ולכן פרישתו מהסיעה מוצדקת.

אז מי הצודק ולמי אתם מאמינים: לבנט, ששיקר וגנב את קולות בוחריו כדי להיות ראש ממששת, או לשיקלי הֶחכם הנוער, שצעק "המלך בנט עירום"? התשובה ברורה. אין ספק שפרישתו של שיקלי הייתה צעד נכון שהתבקש מתעלולי בנט. ימים יגידו אם בעקבותיו, אחרי סילמן, נראה פורשים נוספים.

בקטנה

שמתם לב לפרויקט היפהפה "אמץ חייל", שהוביל הרדיו החרדי 'קול ברמה' לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל? כל אזרח חרדי, דתי ובכלל, יאמץ חייל אחד ביום הזיכרון ויאמר לזכרו פרק תהילים או ילמד משניות לזכרו ולעילוי נשמתו. כל הכבוד!