הנושאים בנטל ובעלי זכות הבכורה והראשוניות לתקומת מדינת ישראל בפועל, אלו הדור שאופיין כבר אז כדור החלוצים, אלו שלא רק חלמו על שיבת ציון אלא בעיקר פעלו באופן אקטיבי למימוש החלום הציוני. בהמשך המסע של השיבה מהגלות לבית החדש-ישן, הצטרפו מאות אלפי יהודים מרחבי העולם כולו, שבעי נדודים, עייפים מפוגרומים, מפרעות, מטבח ומוות, מלהיות אורחים בלתי רצויים במדינות שאינן נחלת אבותינו.
כל אחד מהם הטביע חותמו באופן המיוחד לו על דמותה וצביונה של החברה הישראלית המנערת עפרה כעוף החול ומחבקת את דור התחייה ודור התקומה. ובדור הזה, הלהט הבוער בעצמות היבשות, האמונה בצדקת הדרך, התשוקה לבנות את ארץ ישראל, להיות בעלי בית, לא עוד אורחים נוטים ללון, נרדפים, מוכים וחבולים.
יהודי, עוד בהיותו בגולה הדוויה ידע כי עם עלייתו לארץ הטרשים והאדמה החרבה, לקדחת ולמלריה, לדלות ולמצוקה, לעוני ולטרור הערבי, לארץ ישראל, לחונן את עפרה, חייב הוא להחזיק בידו רובה כדי לחיות וספר כדי שיהיה בשביל מה לחיות. החלוצים, בני כל הדורות, ידעו עבור מה הם נלחמים, למען מה הם מוכנים להקריב את עצמם, זכרו את משמעות השיבה לארץ המובטחת. ברם, נדמה כי ככל שמדינת ישראל צומחת, פורחת, מתעצמת, מבקשת להיות, "מדינה נורמאלית", מדינה ככל העמים, מיטשטשת ההבנה כי איננו ככל העמים, מתעמעמת צדקת הדרך, רבים הם אשר אינם סבורים כי מלחמת הקוממיות של העם היהודי טרם תמה.
בין התופעות המעידות כי הזכות ההיסטורית לזכותנו על ארץ ישראל התרופף, התעמעם, כהה, מספר מוציאי הדרכונים הזרים מתגבר באופן קבוע בלי טיפת סומק על הלחיים, מספר היורדים ממדינת ישראל למדינות המציעות מילקי זול יותר, מתגבר ועולה. תופעה נוספת מטרידה היא, ההבנה בחשיבות ההגנה על המולדת, בירידה איטית אך קבועה ומתמדת, הגיוס לצה"ל בירידה, הגיוס לחילות קרביים וחילות השדה בנסיגה, מספר המתגייסים בכלל במגמה ברורה של ירידה.
על אף כל תמרורי האזהרה על שינוי המגמות בחברה הישראלית, בל תיפול רוחנו, הלפיד, גם אם להבתו רועדת, מתעמעמת מעט, עדיין בוערת, מאירה את הדרך, מזמינה להמשיך את המסע העתיק של עם הנצח. במכינות הקדם צבאיות מבצרים את הזהות היהודית בקרב גידולי מים, מחזקים את השורשים. בישיבות ההסדר, מחבקים את השירות הצבאי המשמעותי, רואים בגיוס לצבא זכות ולא נטל, כבוד ולא בושה. תהליכי עומק והתעוררות מתרחשים במקביל בתנועות הנוער, בקיבוצים וביישובים קהילתיים, בערי פיתוח, בערי ישראל, צומחים בערוגות המטופחות, נושאי הלפיד היהודי, מתוך אהבת המולדת, מתוך גאווה ציונית, מתוך הכרת הזכות ההיסטורית להגן ולאהוב את ארצנו הקטנה.
מה אני עושה פה
אל מול המיואשים, הרואים בעצמם אנשי העולם הגדול, אנשים בלי גבולות, אזרחי העולם בני אדם, לא יהודים וישראלים, מתחזקת ההתעוררות של קבוצות אחרות באוכלוסייה המבקשות להמשיך לשאת בזכות קיומה של מדינת העם היהודי היחידה בעולם, להמשיך את נטיעות החלוצים, כיבוש האדמה וגאולתה, מאבק עיקש בטרור הערבי שהחל עוד הרבה מיום הקמת מדינת ישראל. אלא שאל מול המציאות, אל מול תהליכי הנגד המתרחשים במקביל, בהם, יש הרואים במדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתו של עם ישראל ויש הרואים במדינת ישראל ארץ ככל הארצות, ומגורים בברלין, פאריס, לונדון, הם משאת נפש.
אל מול מציאות מאתגרת ומורכבת זו אשר סיבותיה רבות הן, העת הזו היא עת הצמיחה של המבינים את חשיבות קיומה של מדינת ישראל עד כדי מסירת נפשם. רוחם האיתנה גוברת על רוח החלישות ורוח ה-"מה אני עושה פה לא יודע". אלא שבמתח המתקיים, הרוח היהודית ישראלית גוברת בעוז ובעוצמה על חלישות הרוח ותלישותה ממקורות הנצח היהודיים. על כל צעיר המהרהר על זכותנו לחיות בשלום ובבטחה בארצנו, ישנם עשרה צעירים המבינים את חשיבות קיומה של מדינת ישראל, כביתו של העם היהודי.
מאבק זה יכול היה להיות מוכרע באופן ברור, לו חלקם הגדול של מעצבי דעת הקהל במדינה לא היו דור גידולי המים אלא דור ששורשיו נטועים עמוק בהוויית היהדות, לגווניה, הבנותיה, השגותיה. הבורות והעם ארציות הם הסכנה הגדולה ביותר בקרב חלק משמעותי ממעצבי דעת הקהל והשולטים במתג התודעה. לעיתים אני נאלץ לצבוט את גופי כדי להאמין למשמע אוזניי. אין המדובר בקוטלי קנים כי אם באנשי ספר, הוגי הדעות, אנשי רוח, האליטות הישראליות, בעלי תארים אקדמיים, משפיעים, אנשי איכות אשר נושאים ברמה ובעוז את דגל הבורות, דגל העם ארציות, דגל גידולי המים.
התוודעתי לעוד מפגש, יש שיאמרו, מופע של הזיה וחלום בלהות, של מי שמכתירים עצמם כאליטה הישראלית, אנשי הרוח, בו זכות הדיבור ניתנה למי שהפקיעו עצמם מהמכנה המשותף היהודי-ישראלי. הבועה מכה בפעם המי יודע מה. השתתפתי כזבוב על הקיר בשיח האליטות, במשך שעתיים נשמעו מר ייאוש וגברת בורות צועדות אל אובדנה של מדינת העם היהודי, יד ביד. למעלה משעתיים ליהגו אנשים איכותיים, על-פי כל פרמטר, אנשי הרוח, האליטה הישראלית, על-פי הגדרתם הם. הציעו במילים גבוהות ובמבטים זחוחים לפרק את מדינת ישראל, מדינת העם היהודי.
מדינת כל אזרחיה: "ניתן לכל תושבי עזה והגדה תעודות זהות ישראליות", ויתור מוחלט על ריבונות יהודית בהר-הבית: "לא יהיה שלום לעולם, אם אנחנו נהייה הבעלים הבלעדיים של הר-הבית", זכות השיבה לפליטים ערבים "במידה", ועוד תובנות בדרך להפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. האליטה הזו יכולה הייתה ללהג עצמה לגעת יום וליל, מועד ושבת, ככל שתתאווה, ככל שתחפוץ, ככל שתבקש. אלא שהאליטה הנושאת בכרכרת אפיריון את מגש הכסף לפירוק מדינת העם היהודי, יש לה משקל סגולי משמעותי ביותר בעוגני עיצוב דעת הקהל במדינת ישראל.
על אף משקלם האמיתי, משקל נוצה, הרי שמשקלם בצמתים החשובים, ברשויות הקובעות, במחלקת הנדסת התודעה, הינו משקל עצום. פער בלתי הגיוני זה, הוא התהום המבלבלת את דור העתיד, הדור המבקש לשאת בגאון את נס האומה ומולו נשמעת מקהלה עוצמתית גם אם קטנה, הקוראת לוותר על מדינה יהודית ולהיות מדינת כל אזרחיה. מעיין הנצח של העם היהודי מעולם לא חרב, לא יבש, זהו מעיין איתן. בני העם, חלוצי התקווה והתקומה, הפסידו לא פעם במאבקים אך לעולם ניצחו במלחמה הגדולה. עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה, זאת לא רק סיסמא, סלוגן מוצלח, ספין של אוהבי הארץ, זוהי המציאות, זהו סוד כוחו של העם אשר לא יכרע ולא ישתחווה.
והפעם - אף אחת, קונצפציה, התערבות, בלא-מפריע והפקירו 
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
