בניגוד להצגות שאיפיינו את היידישפיל בעבר, שהיו קומדיות מוסיקליות והתבססו על גדולי סופרי היידיש, הרי סיפורה של סביון ליברכט הישראלית, הוא דרמה של ממש נוגעת לכל לב. על במה מעוצבת להפליא בידי אלכסנדרה נרדי, כשברקע הריהוט, קיר ועליו עשרות תמונות של כל אלה שהיו ואינם (מה שמזכיר יצירת אמנות עם צילומי דיוקנאות גדולי המאה שעברה שהוצגה במוזאון בווינה), נחשף סיפור המשפחה: על אב, ניצול שואה, אלמן טרי מאשתו ואב לשתי בנות. האחת חן בר החביבה ושופעת החום והרגש נישאה, התגרשה ואם לילד. השנייה מדענית עסוקה בשנות השלושים וללא בן זוג (שריאל יוסף) שהייתה מרוחקת מאחותה.
השמחה של האב על הבשורה שהנה הבת הרווקה מצאה סו"ס מועמד לחתן (יהונתן רוזן) מתחלפת בהלם ששם החתן מכה בו. הטקסט השנון של ליברכט מעניק לחילופי הדברים עומק ומשמעות. שימת הלב לפרטים המדגישים את הקשר הרגשי העמוק של האב לרעייתו לעברו, לא יכלה לבוא לידי ביטוי ללא כל המחשתם על הבמה. הכל הודות לגישתו של הבימאי יונתן אסתרקין (ועוזרו נתן הכט) שצלח לביים בארץ ובחו"ל הצגות סוריאליסטיות ורבות דמיון, שכאן ההדגשים שידע לתת בפרטים, ממחישים את מעמקי תהומות הרגש לעבר שאצורים בגיבור המחזה, האב.
אלי גורנשטיין בתפקיד ניצול השואה שלפתע הופעת החתן הולמת בו באיזכור הזכרונות הקשים שחווה אז - משחק ביידיש כמו הייתה שפת אמו. אך לא ולא. גורנשטיין הנפלא למד את השפה מהמדריך הקבוע של היידישפיל לשחקנים הצעירים הישראלים המאיישים כיום את רוב התפקידים ביידישפיל. שעיה גולדברג, שהוא עצמו חרדי צעיר לשעבר, גדל בירושלים על יידיש, ומכאן הצלחתו ללוות את צעירי היידישפיל. על עיצוב התאורה המעולה, אחראי מישה צ׳רניאבסקי הבינלאומי שלנו, את עצוב התלבושות המתאימות יצרה רונה משעול, ואת התרגום ליידיש עשה אריה בלינדר.
|
|
|
|
 הצגה מעולה [צילום: יוסי גמזו]
|
|
הדרמה המתחוללת בשפה היידית נהגית כה נפלא במיוחד מפי אלי גורנשטיין, וכך גם כל היתר המשכנעים במשחקם, והיידיש בפיהם נשמעת כמעט כמו עברית כך שכמעט ולא נצרכתי לתרגום ביידיש שבצידי הבמה. בהצגה נוצר חיבור נפלא בין הבמה והקהל, לא כמו התחושה שבעבר בצפיה בסיפורי גדולי הסופרים היידישאים. הקהל חש שההצגה המתרחשת בישראל של היום נשמעת כה טבעית ביידיש, והמשחק הסוחף של ישראל טרייסטמן כחבר היחיד של האב מאז שהותם יחד במחנה הריכוז, של יהונתן רוזן החביב והכה כנה, של חן בר החמימה ומחצינת הרגש, ושל שריאל יוסף התמירה כאחותה - משחקם של כל אלה ובראשם אלי גורנשטיין הכה מיוחד בקולו, בהיגוי הצלול שלו וביכולת משחקו - כולם מתוזמרים להפליא בידי הבימאי, וכובשים את הקהל באופן טבעי וסוחף.
יש להודות למנהל היידישפיל ששי קשת על השינוי בסוגת המחזות העולים ביידישפיל, שהתאפיינו בעבר כנוסטלגים לתרבות שבן גוריון שאף למוחקה, בעוד הפעם, המחזה מחבר כל אחד לרקע של רבים ממשפחותינו, ויוצק מחדש ובורא את הקשר והתחושה מהיכן באנו ולמה אנו כאן. הצגה מעולה, דרמה ישראלית של מחזאית כה ישראלית, שהיא עצמה חוליה בין העבר להווה והעתיד שלנו כאן. וליוצרים ולשחקנים מגיע שאפו על שכה הצליחו לחבר את הצברים לעבר של העם ולסמל את התחיה שלנו כעוף החול.
|
|
|
[צילום: יוסי גמזו]
|
|
| תאריך: |
01/06/2022
|
|
|
עודכן: |
01/06/2022
|
|
|
תפוס כינוי יחודי
