פרטיות בסכנה בין גלי חוקים סוערים

פגסוס של NSO בשימוש המשטרה

אבל, למרבה הצער, זו רק דוגמה אחת בלבד מוצלחת ככל שתהיה. כולנו עדיין זוכרים את הרעש הציבורי שנפתח בעקבות הפרסום בכלכליסט על שימוש בתוכנה של חברת NSO על-ידי המשטרה, שבמסגרתו, לכאורה, פרצו שוטרים לטלפונים ניידים של חשודים ללא ידיעתם, ובלי שניתנו לכך האישורים המתאימים. במשטרה הכחישו, NSO תבעה את העיתון, אבל מפכ"ל המשטרה בתקופה המדוברת, רב-ניצב בדימוס רוני אלשיך, אישר בשבוע שעבר, בדיעבד, כי המשטרה השתמשה בגרסת לייט של פגסוס כדי לחקור פשעים.

בראיון לאנשים ומחשבים הצדיק אלשיך את השימוש ואמר כי בלי זה אפשר לסגור את העסק וללכת הביתה. כאן עולה שוב השאלה העקרונית, עד כמה המשטרה יכולה להשתמש באמצעים כדי לבצע חקירות חשובות, והאם יש מספיק בקרה על הפעולות שלה. חוסר הבהירות סביב סוגיה זו מערער את אמון הציבור במשטרה ובמוסדות השלטון, והם נתפשים כאחרוני הרודנים במשטרים אפלים. גם אם זו לא המציאות, התודעה כאן יותר חשובה, והנזקים לטווח הארוך הם אדירים.

היטיבה לתאר זאת ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, שהשתתפה באותו כנס שבו אלשיך השתתף, ואמרה שהמשטרה סתם אוספת מידע על אזרחים, כי יש לה כוח על הדרג הפוליטי.

מעקבי השב"כ בתקופת הקורונה - האם ישארו לתמיד?

כאשר התנהל הוויכוח סביב NSO הזכירו לנו כי זו אינה התופעה הכי חמורה. השבוע קיבלנו תזכורת לתופעה הרבה יותר רחבה של הפרת זכויות הפרט: מעקבי השב"כ בתקופת הקורונה. גם לאחר שהוסרו כל ההגבלות על הקורונה, ולכאורה הופסקו איכוני השב"כ, פורסם כי הממשלה מקדמת הצעה שתעגן בחוק את איכוני השב"כ. כלומר, מישהו בממשלה התאהב ברעיון של הפעלת מערכות שבאופן טבעי אינן חשופות לציבור, כדי לעקוב אחר אזרחים, ולשכלל את השיטה שהמציאה הממשלה הקודמת: במקום הצורך לאשר בכל פעם תקנות חירום, פשוט להכניס לספר החוקים הישראלי חוק שמאפשר לגורמים ביטחוניים לעקוב אחרינו. לכאורה אפשר לומר שאיכונים נעשים גם כיום אחרי חשודים בפעילות טרור ומעבר לקו הירוק, ועד היום המעקב אחר אזרחי ישראל היה מחוץ לתחום עבור אנשי הביטחון העלומים. כעת נראה שתקרת הזכוכית הזו נפרצה, לפחות על-פי ספר החוקים. לזכותם של אנשי השב"כ יש לומר שהם הביעו יותר מחוסר שביעות רצון מהעובדה שהפילו עליהם את הטיפול באזרחים ישראלים, כי הם יודעים היטב את המשמעות של זה, וזה ממש לא הביזנס שלהם.

אלו הן דוגמאות בולטות מתוך רבות של שימוש ציני בטכנולוגיה, שמאפשר זחילה איטית אך קבועה המכרסמת בפרטיות, וזו עוד אחד מההשפעות הלא טובות של הקורונה, שאפשרה לממשלות להתקין תקנות חירום שנוגעת בחופש התנועה, כמו גם בחופש הדיבור ופרטיות. כמו בדברים אחרים, נראה שגם פה לא תהיה חזרה אחורה בכל מה קשור לשמירה על הפרטיות שלנו.

לממשלות יש כוח רב, הן אוהבות להיות בשליטה ואין דבר יותר טוב שיכול לקרות להן מאשר ניצול מצב חירום לצמצום חירויות הפרט, וגם אחרי שהסיבה לתקנות החמורות נעלמה - התקנות נשארות על-כנן, כי בישראל יגידו לך פוליטיקאים ציניקנים יש מצב חירום משנת 48'.

שורה תחתונה: הכרסום בפרטיות ובחופש האישי של כל אזרח בעידן הדיגיטלי ובשם הטכנולוגיה חצה כבר מזמן את הקו האדום בישראל. רק פעילות של תנועות אזרחיות והגדלת המודעות ימנעו את ההידרדרות המהירה למחוזות שאיש אינו רוצה להגיע אליהם.