70 שנה להליכה אל הסלע האדום

הספר שכתב שמעון רימון (אני "כושי") ונערך והובא לדפוס בידי אביעזר גולן, יצא לאור בשנת 1978 וכולל 24 פרקים המשתרעים על פני 262 עמודים. רימון הקדיש את הספר לזכר אחיו דני, ולאחותו אהובה. שניהם לדבריו של שמעון, היו קורבנות הגורל שקיפד את חיי אביהם בטרם הוא נולד - ולכן ספר זה מוגש להם באהבה ובצער. כמובן שבמסגרת פוסט זה לא נוכל לסרוק את כל פרקי חייו של שמעון אלא נתרכז בהכנות לסיור בפטרה, לסיור עצמו ולתוצאותיו. כלומר נתרכז בפרקים רביעי, חמישי, שישי ושביעי בלבד.

בהקדמה לקורא כתב אביעזר גולן כי הספר נכתב בתקופה של חודש ימים, עת ישב שמעון בתא הצינוק של כלא אנסבך שבגרמניה (אז, גרמניה המערבית) שם הוא ריצה עונש של תשע שנים וחצי במאסר. גולן כתב כי טרם הגיעה העת לתאר את הברחת כתב היד (400 עמודים כתב יד הכוללים שרטוטים ודיאגרמות המתארים את המבנים בהם נכלא ומהם ברח לישראל). בהקדמה הוכתר שמעון בשמות נוספים: סייר, צייד, חובב טבע, הרפתקן ולוחם עז נפש ועם זאת הודגש במבוא כי יותר מכל הספר הוא "סיפור אמיתי".

לפני פרסום הספר נצרכה עבודה רבה של אימות האירועים, התאריכים, השמות, במיוחד בכל הקשור לטיוליו/מסעותיו לסלע האדום ולרבת עמון. כך גם נהג שמעון בתארו את "הידרדרותו" לעולם הסמים והפשע. מחשש תביעות דיבה החליטו במערכת לשנות את שמות הגיבורים הפועלים ולהשאיר, לאחר עריכה כבדה, את "סגנונו המחוספס והבוטה" של שמעון. הוצאת הספר בשנת 1978 התאפשרה הודות לקבוצת ידידים שתרמה כסף משום שהאמינה כי "לכושי" מגיעה הזדמנות נוספת לשוב ולחזור לחיים הסדירים במדינת ישראל.

לאחר שכתב היד הוצא בדרך לא דרך מהכלא בגרמניה לישראל, ביקש שמעון להוסיף בעמוד האחרון מספר מילים. הוא מבקש מהקורא שסיים לקרוא להצטרף לקוראים אחרים ולשלוח מכתב הערכה לכלא מתוך כוונה לגרום לגרמנים לתרגם את המכתבים בעלות של 10 מרק לעמוד. הגרמנים הוסיף שמעון, רואים בכך עידוד ציבורי, דבר שיכול להקל על תנאי שביו. שמעון אף מעודד את ילדיו הרבים לכתוב לו לכלא ומקווה שהלחץ הציבורי מהסוג הזה ישכנע את הגרמנים לקצר את זמן מאסרו.

שמעון רימון (נולד בשם שמעון מזרחי ב-1939), המוכר יותר בכינויו "כושי" רימון, הוא בעל פונדק בערבה. הוא התפרסם כמי שהצליח להסתנן, בשנת 1959, אל פטרה שבירדן, בעת ששרר מצב מלחמה בין ירדן לבין מדינת ישראל. רימון גדל במושב תל עדשים אצל הורים מאמצים, לאחר שהתייתם מהוריו בגיל צעיר מאוד. אביו שהיה סוחר בבשר וירקות נרצח בכפר סומייל בעת מאורעות 1938 על-רקע לאומני עוד לפני שנולד, ולכן הוא גם קרוי על שמו (שמעון), ואמו (רחל) נפטרה ממחלת השחפת מספר חודשים לאחר מכן.

כינויו "כושי" ניתן לו, לדבריו, כיוון שהיה "תימני קטן בין המון אשכנזים". בהמשך עבר להתחנך בקיבוץ עין חרוד. משחר ילדותו היה מוכר כהרפתקן וכפורץ גבולות. בנעוריו הושפע שמעון רימון ממאיר הר-ציון ולוחמים נוספים מיחידה 101 שהיו חברים בקיבוצו. הסברה הרווחת היא כי רימון שירת ביחידה 101, ומכאן שם פונדקו המפורסם, אך למעשה שירת בסיירת צנחנים במחזור 57, ויחידה 101 פורקה עוד טרם גיוסו.

עיקר פרסומו של רימון בא לו עקב הסתננותו לפטרה. בשנות ה-50 הייתה פטרה יעד טיול לצעירים ישראלים רבים שניסו את מזלם והסתננו לשטח ירדן. 12 מהם נהרגו בטרם הגיעו ליעדם או בדרכם חזרה. השלטונות בישראל חששו מניסיונות נוספים עד כדי כך שדוד בן-גוריון הורה לאסור השמעה ברדיו של השיר "הסלע האדום", שנכתב על אחד המסעות שהסתיים במוות. רימון וחברו, ויקטור פרידמן, היו מהמעטים שסיימו מסע זה בהצלחה וחזרו שלמים ובריאים.

ב-1959 גנב הצמד ג'יפ ומדי או"ם, וכשברשותם מעט כסף וצידה חצו את הגבול באזור הערבה, וטיילו בירדן במשך שלושה ימים. בשובם לישראל נעצרו בנקודת הביקורת של האו"ם בארמון הנציב ונשלחו למאסר, אך התערבותו של בן-גוריון קיצרה את עונשם לחודשים ספורים. ב-2005 יצא הסרט התיעודי "לראות את פטרה ולחיות", שהציג את סיפור המיתוס ואלו שחזרו, ובו השתתף גם שמעון רימון. הפרשה של השניים בפטרה שימשה השראה לחלק מעלילת הסרט "גבעת חלפון" אינה עונה.

ב-1971 גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב על שמעון רימון שנה וחצי מאסר על תנאי לאחר שהודה בפריצה למחסן צמיגים בהרצליה, בגניבת רכוש ובקבלת רכוש גנוב, וכן נעצר כחשוד בפריצה למחסן "הגרעין" בתל אביב. באותה תקופה עבר לגור במושב רם-און. לאחר מכן יצא רימון לטיול בעולם במהלכו הגיע לגרמניה, שם נעצר באשמת סחר בסמים. הוא שוחרר ב-1981 הודות למאמציו של חרות לפיד (רימון היה האסיר הראשון שלפיד סייע לשחררו), לאחר ששהה במאסר כמעט שש שנים.

מעט אחר כך, עם חזרתו לישראל, הקים מזנון דרכים על כביש 90 שבערבה, בקילומטר ה-101, כ-90 קילומטרים צפונית מאילת. המקום זכה לכינוי "פונדק ה-101. ב-26 בפברואר 2007, כילתה שרפה חלק גדול מפונדק 101, ובכללו את גן החיות במקום. לרימון שלושה-עשר ילדים משני פרקי נישואים שונים. את זיכרונותיו פרסם בספרו היחיד - "אני כושי".

יגאל שילוני ז"ל הציע לשמעון הרפתקה: לטייל מירושלים לעין-גדי תוך חציית השטח הירדני. מסלול דומה בוצע קודם לכן על-ידי מאיר הר-ציון ואורי אופנהיימר. מסלול זה גבה קורבנות כשאחותו של הר-ציון וחברה עודד נרצחו על-ידי אנשי שבט בדואי. שמעון וחברו יצאו מירושלים בבגדים אזרחיים עם מזון מועט ואקדח טוטו ארוך קנה. לאחר כשלושה קילומטר בשטח ירדן הם התגלו ונאלצו לחזור לירושלים. חווית השהייה בשטח אויב גרמה לשמעון להתרגשות רבה והוא החל לחפש חוויות דומות בעתיד.

הזמן בשירות הצבאי זחל ולמרבה המזל הוזמן שמעון ללמוד את ההתנהלות על גבי גמלים בשבט בדואי מכובד ליד באר שבע וזאת לפני טיול מתוכנן בן 10 ימים של הגדוד לערבה. גם מבצע זה הסתיים ושמעון רכש עוד ועוד מיומנות בגששות ובהלכי מעשה ומחשבה של הבדואים, דבר שיביא לו תועלת בהמשך. יאיר פלד ז"ל מקיבוץ יגור שהיה למ"פ החדש, העביר את שמעון לסיירת שקד.

כשלושה חודשים לפני שחרורו החל שמעון לחלום לטייל בפטרה אך לחדור לירדן לא דרך ודי מוסא שם נהרגו כבר כמה הרפתקנים ישראלים אלא באמצעות רכב. וכך, במקום לחזור לתל עדשים יצא שמעון לתלפיות וצפה משם על הסדרי הביטחון של הירדנים בכניסה לארמון הנציב. הרעיון שהתגבש אצלו היה - גניבת רכב או"ם ואיתו להגיע לפטרה.

שמעון החליט לפרוץ לתחום ארמון הנציב ו"לסחוב" מכונית או"ם איתה יגיע לפטרה. הוא חדר לחניון, התניע מכונית ויליס ויצא. ענוד עניבה וחבוש משקפיים התקרב לשער היציאה, חושש מהזקיף הירדני אך הלז רק נפנף לו ביד והרים את המחסום. במהרה עלה על הציר דרומה והחליט להסתיר את הרכב הגנוב קרוב למחנה הצבאי באפיק נחל שורק ולהסוותו בקני סוף. בבוקר למחרת, חזר להציץ לשער הארמון והבחין כי אין כל מהומה ומכך הסיק שהירדנים לא שמו לב כי נגנב רכב.

מסיבות שונות בחר שמעון לחדור לירדן דרך הכפר ספי, כלומר מכיוון אילת. הוא יצא יום אחד לבדוק את תנאי העבירות. גם דרך הנסיגה תוכננה שעיקרה מהעיר כרך למזרח ים המלח לעבר ספי ומשם על דרך עפר עד עקבה. בהמשך השבוע "צייד" את הרכב בג'ריקנים של דלק, פרודוקטים, כלי עבודה, תחמושת ועוד. מהמודיעין במחנה הוא הוציא בעורמה מפת 1:100,000.

נותרה בפני שמעון המשימה האחרונה - מציאת שותף לטיול. תחילה בדק בין חבריו אך כולם הסכימו לסייע בעקיפין אך לא להיכנס עמו. שלב זה ארך כחודש וחצי ועדיין לא נמצא בן הזוג. לבסוף פגש את ויקטור פרידמן, יהודי אמריקני שהתנדב לצנחנים ו"אירגן" לו לכאורה תפקיד מבצעי בירדן. פרידמן סייע בכל ליבו והם השיגו בגדים אזרחיים, מצלמה, דולרים ונשק. בתעודות נאמר כי ארץ המולדת של "כושי" צוינה כקולומביה משום צבע עורו הכהה. שמעון הבטיח לפרידמן כי בתום המבצע הוא יזכה לקורס צניחה ולתפקיד מבצעי.

ערב היציאה שינו שמעון וחבריו את מס הרכב, אורגן תת-מקלע "קארל גוסטב", מפות יותר מדויקות ומזון במקרה שיאלצו לנטוש את הרכב. הדרך בנסיעה על רכב האו"ם עברה ללא תקלות עד לכביש אילת. כחמישה ק"מ לפני אילת הסוו את הרכב וחטפו שינה קצרה. בתצפית שעשו פרידמן ושמעון לעבר העלייה לרכס פטרה התגלו מספר מאהלי בדואים שהיוו מקור לדאגה. התוכנית התגבשה: נסיעה של 12 ק"מ תוך חציית הגבול ועלייה על כביש עקבה מען. אך השניים לא העריכו את הקושי לנוע בלילה על הדרך המשובשת.

עם אור יום עלו על כביש מען-עקבה והחלו לנוע כאשר מולם נוסעים רכבים ירדנים. איש לא חשד בשני "האו"מניקים" חובשי כומתות שחורות הנוסעים על הדרך והמכבדים בסיגריות שוטרים ורועים. בדרך נכנסו למשטרת הלגיון ושילמו 7 דולר עבור מדריך ואישור כניסה לפטרה. ההליכה של 4 ק"מ עד לפטרה הקשתה על שמעון שנעל נעלי ספורט כדי להטעות את הלגיונרים. לאחר הסיור המרהיב שארך כמה שעות חזרו השניים לדרך המובילה לעיר קיר מואב. בדרך גבר התאבון של השניים ולאחר שחצו את העיירה החליטו להמשיך לרבת עמון.

בדרך חצו את נחל הארנון המרהיב והמפות שהיו להם הפכו לבלתי שמישות. רבת עמון נראתה להם עיר מודרנית וסואנת והם נסעו ללא כל הפרעה ברחובותיה עד ארמונו של המלך. המטיילים עזבו את רבת עמון והמשיכו לזרקא המוקפת במחנות צבא ושדות תעופה. על-אף הוויכוח ביניהם הוסכם לבסוף בלחצו של ויקטור פרידמן לחזור. בחשכה חצו את גשר אלנבי ומשם פנו לכיוון יריחו. שוטר ירדני חשד בהם והם נאלצו להוציא את סרט הצילום מהמצלמה ולרטשו לעיני השוטר.

לאחר התקרית החליטו השניים לחזור לירושלים. במהלך הלילה התברברו בשטח עד שמצאו עצמם מתחת למטעי רמת רחל כ-400 מטרים מירושלים. ויקטור ביקש לחזור לירושלים דרך ארמון הנציב למרות האזהרות של שמעון כי הם עלולים להיתפס שם. ויקטור היה קצר רוח והתעקש וכך לצערם הם נתפסו בשבי הלגיון.

משטרת ישראל הוזעקה לארמון הנציב ושמעון וויקטור נלקחו הישר למגרש הרוסים לצורך חקירה. למרות שוויקטור לקח על עצמו את האחריות לטיול הבלתי לגאלי, נלקחו שניהם לכלא 4. שמעון הוכנס לבידוד למשך 3 חודשים. בוקר אחד הגיע מאיר הר-ציון עם רב-סרן מהצנחנים, תיחקרו את שמעון וטענו בפניו שלקחים רבים נלמדו מהחדירה לפטרה ומהנסיעה לרבת עמון.

הוצע לשמעון לכתוב בקשה מיוחדת לבן-גוריון שבו ימנה את מעשיו לטובת עם ישראל בצבא כלומר על מעשי גבורתו. בן-גוריון התרשם ושלח לכלא את מזכירו בן-דוד שיתחקר את שמעון. הלז קידם את משפטו של שמעון בו הוא נשפט ל-15 חודשי מאסר מהם שישה על תנאי. במשפט עצמו טענו קצינים גבוהים מהצנחנים וביניהם קצין המודיעין של החייל כי חדירתו הבלתי חוקית לפטרה הביאה תועלת מודיעינית רבה לצה"ל.

לאחר הפחתת שליש, נותר לשמעון להמתין עוד חודש בכלא 4. מח"ט הצנחנים אז, מן, הגיע לביקור והסכים לסייע לאסיר שמעון ככל יכולתו. כאן מסתיים פרק 8 ובפרקים הבאים כתב שמעון בפירוט רב על עלילות נוספות שלו וביניהן; על התדרדרותו בענייני סמים וגניבות באירופה, על המאסר הארוך של תשע שנים שקיבל בעקבות הברחת סמים, על ניסיונותיו להיקלט בנאות הכיכר ועבודתו בתחומים שונים לתקופות קצרות; פרק מיוחד הוקדש להקמת מתחם "101" בדרך לאילת שפרח תקופה מסוימת, שרד שריפה אולם עקב גילו המבוגר של שמעון, ירד מעמדו ומעטים המשיכו והוסיפו לבקר במקום.

כפי שהגדירה זאת נ' שפרן, הסלע האדום והמיתוס סביבו היו בסופו של דבר "מחוז חפצו האולטימטיבי של הצבר הישראלי, הרחוק ביותר, הנועז ביותר, המסוכן ביותר, המדברי ביותר, והמיתולוגי ביותר שהיה קיים". בהנחה שהספר נכתב מתוך רצון להסביר את מניעי הרפתקאותיו ומתוך רצון להוכיח כי הוא מתחרט ומבקש לחזור מהר ארצה ולהמשיך לתרום לבנייתה - עדיין בולטים בו אלמנטים שליוו את חייו.

חיים ללא גבולות, כנראה כתוצאה של חיים ללא משפחה ומעבר תכוף ממסגרת למסגרת; תמימות בכל אשר לנזק היכול להגרם לו או לסובבים כתוצאה ממעשי ההרפתקנות; הרצון להצטייר בפני הנוער בעיקר כאיש סיירת צנחנים עשויי ללא חת; הבלטת התמיכה לה זכה ממפקדים בכירים בצבא ומאישים בולטים בשלטון, לכאורה, בטענה כי מסעותיו הבלתי חוקיים הביאו בסופו של דבר תועלת לצה"ל; והעיקר להוכיח שבכל מעשה הרפתקנות היה הוא שוויתר, שסבל, "שנדפק" ושחיפה על מחדלי האחרים.

עקב קוצר היריעה לא נכנסנו לכל התחום בו יצאו אישי ציבור, טיילים ידועים משוררים ומחנכים כנגד הליכה זו (באמצע שנות החמישים ועד שנות השישים המאוחרות) שחיים גורי הגדירה בשנת 1968 כך: "אל תלכו בדרך המוות... אינכם צריכים להוכיח לשום איש "שיש לכם דם". האדמה העברית יודעת אותו. שמעון רימון היה מודע למסע זה בדעת הקהל אך יצר ההרפתקנות גבר על כל דבר.