תמונה קודרת

שאלות?

לאליעוז רבין יש שאלות, והוא שיתפן בטוויטר: "איך הצליחו למכור לכם, שבחירות הן דבר רע, אבל נבחרים רעים זה דבר טוב? איך הצליחו למכור לכם, שהעברת תקציב היא משאת-נפשכם גם אם מדובר בהעברת התקציב לעבאס מנסור? איך הצליחו למכור לכם, שבצלאל סמוטריץ׳ ואיתמר בן-גביר הם סכנה, אבל עמר בר-לב, מוסי רז וניצן הורביץ הם ברכה? איך"??

תהייה

אלוף (מיל') ד"ר יום-טוב סמיה בטוויטר: "אם האישור, שניתן לבדואים בנגב לבנות יחידת דיור עד 70 מ"ר ללא היתר בנייה, היה ניתן במגזר היהודי... העולם היה זועק אפרטהייד! למעשה, נתנו אישור לעבור על החוק. הפוסט-ציונים יהרסו את המדינה".

מכירת חיסול

בעוד שני האודים העשנים - האסיר המשוחרר אהוד אולמרט ואיש הטפלון אהוד ברק - רבים ומתקוטטים ביניהם על כתר ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות מדינת ישראל, עקף אותם נפתלי בנט בנון-שלנטיות, וחצה את קו המטרה ביתרון ניכר עליהם. אחרי שנה של מכירת חיסול של המדינה היהודית לטובת מבצע "שומרי הכסאות", הכל מתפרק, יוקר המחיה גדל, והביטחון האישי צונח. בנט ויהיר החלול, שיחליפו, לפי ההסכם, הגבירו את קצב מכירת החיסול, והם מתרוצצים במסדרונות הכנסת עם פנקס צ'קים פתוח, שמחלק רק מיליונים, ועם נתחים מהמדינה לכל דורש ...

מקווה, שכשתיעלם ממשלת הזדון, שכרגע היא ממשלת מיעוט, הנשענת על חסדי ערבים ועל חלוקת מיליונים, ייוותר משהו מהמדינה היהודית, ולא נצטרך לקרוא שוב לדוד בן-גוריון, כדי שיכריז על הקמתה מחדש. המציאות מלמדת, שעוד מעט נצטרך, כנראה, ח"ו, לחזור על מלחמת הקוממיות. זעקי, ארץ אהובה.

פוליטיזציה

הזדון ניכר היטב מהכרזת בני גנץ, שר הביטחון, כי יבחר בקרוב רמטכ"ל, מחשש שהממשלה תיפול. לדעתי, הוא רוצה לקבוע אישית מי יהיה רמטכ"ל. כלומר, מה תהיה האסטרטגיה הישראלית בעתיד הקרוב. קריאת הפרשנויות המלומדות של שופרות מערכת הביטחון (שלפעמים נקראים, רק מטעמי נימוס, כתבים צבאיים) מבהירה, כי המשחק מכור: לאלוף יואל סטריק אין סיכוי, והוא כנראה, מועמד-דמה. לכל היותר ייבחר לסגן-הרמטכ"ל הבא. סיכויי אלוף אייל זמיר קטנים, לעומת אלוף הרצי הלוי, חביב המערכת.

אף שכמעט ודאי, ששר ביטחון אחר לא יבחר אחרת, הכרזת גנץ מצביעה על עוד שלב חמור בפוליטיזציה של תפקיד הרמטכ"ל. דרך אגב, רוב הרמטכ"לים בשני העשורים האחרונים ניסו להשתלב בפוליטיקה לאחר שחרורם, וחלקם אף הצליחו (אם אפשר לקרוא לזה כך). רשימת האלופים מיל' (ומקביליהם ב"מוסד" ובשב"כ) ביומן הנוכחות של הכנסת צפופה למדי. "צבא ממלכתי", כבר אמרנו?!

לשווא

הכרזת רא"ל אביב כוכבי, כי ייפתחו תפקידים ביחידת החילוץ 669 ובמחלקה רובאית בפני נשים, הנה עוד שלב בהתדרדרות צה"ל - כיוון שלצמרתו אין האומץ האזרחי ללחוץ על דוושת הבלמים, ולהגיד בתוקף לבג"ץ - עד הנה! אינכם אחראים לביטחון המדינה, אלא אנחנו, וביום פקודה אנחנו נשלם מרה על גחמותיכם. לכן, אנחנו מסרבים לקבל את הטרלול הפמיניסטי, שאתם נועצים בכפייה בצבא.

כבר לפני כעשרים שנה גיליתי במחקריי, שמרבית המחקרים של מפקדת קצין הרפואה הראשי (מקרפ"ר) שללו את היכולת של נשים להשתלב בתפקידי לחימה ביבשה, בגלל מבנה גופן, אורך גפיהן ומשקלן. מקרפ"ר התירה למפקדים להעמיס על חיילי היבשה כמחצית ממשקל גופם בלבד (ובפועל, אין מקיימים את ההוראה, ורובאי נושא עליו הרבה יותר). דרך אגב, זה נתון אוניברסלי. כלומר, כיוון שנשים שוקלות פחות, לפי התקן, הן יישאו עליהן משא קטן יותר. משמע, לוחמים יצטרכו לשאת עליהם את מה שאינן נושאות מהציוד המחלקתי/פלוגתי.

יותר מעשרים שנה אני עוקב אחרי פרסומים של צבאות זרים על אודות השתלבות נשים בתפקידי לחימה ביבשה, והצטברו אצלי ממצאים שליליים ביותר - יותר פציעות, פחות חוסן, מחלות בלתי-מוסברות ויותר נכויות מאפיינים נשים לוחמות. בעיקר, מדאיגים הפרסומים של משרד החיילים המשוחררים (VA) האמריקני. הם מצביעים גם על כך, שלוחמות משוחררות סובלות יותר מחוסר דיור ומחוסר תעסוקה ונוטות יותר לאובדנות.

כשמשקיעים במשהו עושים חשבון רווח והפסד. פתיחת קורס הטיס בפני נשים בעקבות בג"ץ אליס מילר (בג"ץ 4541/94), שנפסק בשנת 1995, העניקה לחיל-האוויר רק שבעים נשות צוות אוויר, ורק מעטות מהן טייסות. בחיל-הים נפתח קורס החובלים בפני נשים, וכנראה, התוצאה שם הרבה יותר מרנינה. שני הניסיונות הראשונים לשלב נשים בשריון נכשלו, למרות כל מאמצי הצבא לטייח את העובדות המרות. הניסיון השלישי מניב טנקיסטיות סוג ב' - של שריון לא-מתמרן - שצריך לבדוק בקפדנות בציציותיהן. סִפּ̤י הקבלה של נשים לשריון הרבה פחות חמורים מספי הקבלה לגברים. דרך אגב, במסעות בקורס טיס נדרשות נשים לשאת פחות משקל בחגוריהן, ומסעותיהן קצרים יותר מהגברים. יש מח"טית ומג"דית בתותחנים, ויש מ"פיות ומג"דית בגדודים המעורבים. בנ"מ ובפיקוד העורף משולבות נשים, והצבא אומר, שהן סיפורי הצלחה. כידוע, אין הנחתום מעיד על עיסתו.

נתונים, שפורסמו בזמנו על גדוד המעורב "קרקל", העלו, פרט לחוסר משמעת ולאי-הקפדה על חוקי הצבא בכל הקשור בשילוב הנאות (כלומר, אי-הקפדה על הפרדה בין נשים לגברים; ודי לחכימא ברמיזא), רמה אדירה של פציעות ושל נכויות בקרב הלוחמות.

שאלה אחרת הנה האם שילוב נשים בלחימה ינמיך את כשירותו של צבאנו למלחמה. מניסיונם של האמריקנים ושל הבריטים - התשובה חיובית. ניסיונו של צה"ל בקורס הטנקיסטיות השני מאושש מסקנה זו. האם שילוב נשים ביחידת לוחמות פוגע במשמעת הצבאית? התשובה בארצות-הברית ובבריטניה חיובית. לפני כשנה פורסם סקר בריטי, שהעלה, כי מרבית הלוחמות בצבא הבריטי הוטרדו מינית.

לפיכך, השקיע חיל-הים האמריקני מיליונים רבים של דולרים בהתאמת צוללת גרעינית לשירות נשים. גם חיל-הים שלנו, לפי אלוף אלי שרביט, מפקדו הקודם, השקיע הרבה מאוד כספים בהתאמת ספינת הטילים החדשה אח"י מגן לשירות נשים. האם ההוצאה כדאית?!

רבנים מזהירים, כי שילוב נשים ביחידות לוחמות ירחיק מהן את הלוחמים הדתיים. כלומר, מי שמאמין, שמאחורי הכוונה הפמיניסטית יש רצון לפגוע באיכות צה"ל (והיו פמיניסטיות, שהצהירו בפרהסיה, שהנמכת איכות הצבא תקדם את השלום) - יתחזק בדעתו. השילוב מגיע דווקא בתקופה, שבה יש פחות גברים במחזורי הגיוס, ונתח גדול מהמסתערים על היחידות הקרביות, גם המיוחדות, הם דתיים. שילוב נשים בצבא יסכל גם את הכוונה לגייס עוד חרדים ליחידות לא-לוחמות. בקיצור - זה צעד, שמתנקש בטובת הצבא.

בכל התמונה הקודרת, שטוויתי מעלה, חסר משמר הגבול (מג"ב), שהצליח בשלושת העשורים האחרונים לשלב בהצלחה רבה, גם יחסית לצה"ל, נשים בתפקידי לחימה. ידיד, ששאלתיו לפשר ההצלחה ארוכת השנים במג"ב לעומת המתרחש בצה"ל - ענה לי בפשטות: "בצה"ל עושים פוליטיקה, ובמג"ב - משלבים נשים בלחימה".

כשיורדים לשורשי תשובת הרמטכ"ל כוכבי לבג"ץ, נתקלים ברף, שנקבע לקבלה ליחידות. כיוון שאנחנו חיים בישראבלוף, שבה ירוק אינו ירוק, שחור אינו שחור, ושבע יכול להיות ארבע וגם תשע - אני מאמין, שהרף הדרקוני, והמוצדק לכאורה, יתכופף עם הזמן, או בהתאם לקשרי המועמדת. כרגע, הוא קיים, וטוב שכך. הוא מבטיח בינתיים, לפחות, שרק מועמדות מתאימות יצליחו להגיע למיון ליחידות המיוחדות, או לחטיבות החי"ר.

שחצנות ריקה

"וַיַּעַן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר דַּבְּרוּ אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ" - התרה מלך ישראל (מלכים א', פרק כ', פסוק י"א). כלומר, את תוצאת המלחמה רואים רק בסוף, כשמפַתחים (מסירים) את החרב ואת נדנה מעל הירך. את הפסוק הזה לא למדו, כנראה, מפקדי אוגדת עזה, שהתפארו בשבוע שעבר בהישגי אוגדתם בשנה שחלפה מאז מבצע "שומר החומות". למחרת הפרסומים נורתה בליילה רקטה מרצועת עזה אל שטחנו, ותקעה סיכה חדה בבלון התרברבותם.

נער הייתי וגם זקנתי, וזיכרוני טרם כהה, ואני זוכר היטב את דברי השחצנות של רא"ל דוד אלעזר יומיים לפני מלחמת יום הכיפורים. אלעזר איים בכנס הצנחנים על חאפז אסד, נשיא סוריה, שאם ינסה לתוקפנו, ייתקל באגרוף הצנחנים. יומיים אחרי הנאום הנמלץ, הגיעו הסורים בסערה כמעט עד לירדן. ועל כך שוררה חנה, א̤ם שמואל הנביא, בתפילתה הנהדרת: "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם ..." (שמואל א', פרק ב', פסוק ג').

במסגרת תגובת צבאנו לירי הרקטה, פגעו כוחות צה"ל בעמדת תצפית של חמאס מול מושב נתיב העשרה. העמדה נפגעה, כמובן, ולמחרת שיקמו אותה החמאסניקים, והמשיכו לצפות על המושב כשדגלי ארגונם מתנפנפים על העמדה. כלומר, כוחותינו לא רצו להשמידה, או שלא הצליחו במשימתם. להשוואה - במלחמת ההתשה הצליח דני קריאף ממושב משמרת, טנקיסט בגדוד 184 של השריון, להפיל בתותח טנק פטון מגדל תצפית מצרי, שהטריד את כוחות צה"ל בתעלת סואץ בלי כל הטכנולוגיה הנוצצת של הטנק "מרכבה", אלא רק כיוון שהיה מקצוען.

לסיום הקטע העגום הזה, אצטט את הנביא ישעיהו, שהטיף נגד שחצנות: "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם" (פרק י"ד, פסוק י"ב).