אצבע בעין

בכל תקופת כהונתה הקצרה של הממשלה שהתפרקה ניסו בחוגי השמאל/תקשורת לשווק אותה כממשלת שינוי, בשעה שלא הייתה זו אלא ממשלת שנאה: רק לא נתניהו! לשווא ניסו להאריך את ימיה של ממשלת השעטנז. הדבק שהשתמשו בו כדי להדביק את רכיביה השונים לא צלח, ורק בקושי רב החזיק מעמד במשך שנה.

בממשלה שהתפרקה השתתפו לא מעט מפלגות בעלות כארבעה ח"כים, בפועל או בסקרים, ועל כן גם אין משמעות לסקרים המתפרסמים חדשת לבקרים, ואשר אינם מסוגלים לנבא אם מפלגה בת 4 ח"כים בסקר היום תשרוד אחרי ה-1 בנובמבר. במיוחד מדובר במרצ ובימינה, מפלגות שאמורות לעשות חשבון נפש ולשקול אם בכלל להתמודד בעוד כ-100 ימים.

ימינה נראית כמי שנקלעה למציאות בלתי אפשרית: אם תציג תעודת זהות ימנית מדי תאבד כמחצית ממצביעיה, ואם תציג תעודת זהות שמאלנית מדי גם אז תאבד כמחצית ממצביעיה. בנסיבות אלה מוטב לה שלא תתמודד. מרצ לעומת זאת כלל אינה קוראת את המציאות. מבחינת המסרים שלה, ובמיוחד של הגורמים הקיצוניים שבתוכה, מקומה הוא כסיעה בתוך רע"ם. הקמת מערך שמאלני כזה עשויה להביא לייצוג של מערך זה בכנסת הבאה. אבל, מרצ כמו מרצ, מתנשאת ועושה צעדים מנותקים ובלתי מובנים.

כזה הוא הרעיון של תמר זנדברג, השרה להגנת הסביבה, למנות את יוסי ביילין, אדריכל אסון אוסלו, לתפקיד יו"ר רשות הטבע והגנים. במלים אחרות, במקום להניח לביילין להסתגר בביתו ולהמתין לזימון לוועדת חקירה ממלכתית על חלקו ב"שלום" אוסלו ובמלחמת אוסלו, זנדברג רוצה לתת לו תפקיד, כלומר כוח הרס, בגנים הלאומיים בכלל ובירושלים, ביהודה ובשומרון בפרט.

אין פלא שאפילו נפתלי בנט, ראש הממשלה היוצא, הזדעק וחסם את המינוי הפוליטי, שכמוהו כתחיבת אצבע בעיני הרוב הגדול של אזרחי ישראל, אשר זוכרים את כוח ההרס של האיש ההרפתקן והמסוכנות הבלתי נשלטת שלו. כאשר זנדברג רוצה לתת כוח בידיו של ביילין, היא מוכיחה שאין לה ולמפלגתה מקום במדינה היהודית, הדמוקרטית והציונית.