עוד חוזר אלתרמן

סיבת הצלחתו של הבימאי בהצגה זו, העולה בתיאטרון הלאומי הבימה, היא שילוב דרמת מסכת חייו הסוערים של המשורר הלאומי בדור שלאחר ביאליק, תוך ליהוק שחקניות/ים כה מתאים, עם שיריו בהן מופיעות דיוות ממש. היחס האמביוולנטי אל המשורר שהיה קולו של דור בן-גוריון, אך לאחר מלחמת ששת הימים נפקחו עיניו לשינוי העצום במצבה של ישראל, והיה בין מקימי התנועה ל"א"י השלמה", היחס אליו הותך למה שמתרחש עד היום בקרבנו. חייו של אלתרמן הם נתח מדמם מבשר חיינו אנו. מכאן ההתרפקות על שיריו המופלאים ומלאי המסר (על מגש הכסף) המושרים עד היום. קנאתו במשורר של נתן זך (אלכס קרול המצוין ושחקן דרמטי קלאסי) והטינה שזכה בה לאחר המלחמה אותה ניבא בשיריו, מסמלת את מה שהתרחש אז והיום ואת נוכחותו והשפעתו אז כהיום.

בחירתו של הבימאי המחונן לחלק את ליהוק אותן הדמויות בשחקניות שונות ברבדי זמן שונים, מעשירה את המחזה. מה גם שלשירה במחזה בחר בדיוות הטובות ביותר - ריקי גל ושלומית אהרון. לתפקיד רעיתו בעבר של נתן, השחקנית רחל מרקוס, ליהק את מאיה מעוז, שהמונולוג שלה בו היא מטיחה בפני המשורר את הסיבה לבידודו מהמילייה שכה סגד לו, עקב התיאוריה שדגל בה לאחר מלחמת ששת הימים, שהייתה מנוגדת לדעת הברננג׳ה שסברה ש "שטחי א"י יהיו רק פיקדון בידינו עד לשלום עם הערבים". במונולוג הזה שהוא שיאו של המחזה, שם בפיה המחזאי מוטי לרנר את דעתו האישית, ומשחקה הכה מרשים רק מעצים את הדברים.