"חבר ואיש סוד - שיחות עם סיני"

"אינני מוותר להם, אני מחזיר להם את שלהם... אני לא חושב שהשטחים שאני מחזיר הם שלי. אני חושב שהציונות הגיעה למיצוי עצמה. היא הצליחה מעל ומעבר. העם היהודי יושב בארצו. הוא לא זקוק לאף שעל נוסף. כשהוא מספח לעצמו שטחים נוספים, זה לא צודק ולא מוסרי". דברים כה נחרצים אמר ארנן עזריהו, כשהיה בן 91 והיום הוא בן 95, בספר שכתבה חברת קיבוץ מלכיה אורה ערמוני - "חבר ואיש סוד - שיחות עם סִינִי". הספר יצא לאור בהוצאת "יד טבנקין" בעריכת דן שביט.

ארנון עזריהו זכה לשם סִינִי בשל עיניו המלוכסנות. נולד בשנת 1917 להורים אנשי העלייה הראשונה, שהיו מראשוני המורים בארץ. למד בבית הספר החקלאי כדורי. בהיותו בן עשרים היה כבר מזכיר קיבוץ גינוסר. ביולי 1942 אחרי שנה ביחידת הריגול המיוחדת של משה דיין גויס לפלמ"ח. הוא היה קצין ההסברה של הפלמ"ח. כשהתמנה גלילי למפקד ההגנה ב-1946 התמנה לשלישו.

בקרבות המרים בחזית הדרום ב-1948 נקלע עזריהו לוויכוח מר עם המשורר אבא קובנר, איש קיבוץ עין החורש. באותה שנה מגיע לידי עזריהו שלישו של יגאל אלון בחזית הדרום כרוז, שהפיץ אבא קובנר, קצין התרבות של חטיבת גבעתי בפיקודו של שמעון אבידן. הכותרת של הכרוז הייתה - "מוות לפולשים". הכרוז, שהיה כתוב בשפה מאוד נמלצת ומתלהמת, קרא להשמדת האויב המצרי. עזריהו שיכנע את יגאל אלון להחרים מייד את הכרוזים "כי לא עלה על דעתי שאפשר לפגוע בערבי משום שהוא ערבי" טען עזריהו.

מצערת העובדה שדווקא שמעון אבידן, איש "השומר הצעיר" חבר קיבוץ עין השופט ומפקד חטיבת "גבעתי", תמך בעמדתו של המשורר אבא קובנר.

עזריהו, שהיה במרוצת השנים עוזרם של ישראל גלילי, יגאל אלון ויצחק רבין, קובע בספרו הנחה, שיש להצטער כי לא התנחלה עדיין בלבבות - "שנאת הערבים כלפינו התעצמה מפני שלקחנו מהם את אדמתם ובתיהם, וגם מי שרכושו לא נלקח ממנו, הפך אזרח סוג ב' בארץ".

תפיסות כוחניות

עזריהו, שהיה בצמתים חשובים של הכרעות פוליטיות ליד מנהיגים כמו בן-גוריון גלילי ורבין, ידע לשמור תמיד על חרות המחשבה והנון קונפורמיזים. אבל תמיד עשה זאת בהדר ממלכתי ובאיפוק רב. כשכל הארץ הייתה שטופה בגל של פאטריוטיזם בקידוש המלחמה על חופש השיט בתעלת סואץ, היה זה עזריהו שבכתב העט של הקיבוץ המאוחד "מבפנים" העלה הרהורים וספקות לגבי מקומה של תעלת סואץ.

אינני מתימר להעלות כאן כתבת ביקורת והערכה על ספרה המרתק של אורה ערמוני. יש כאן למעשה ביטוי לפרץ רגשות אישי שלי, שפרץ למקרא הערכותיו של עזריהו על התרחשויות בימינו. אדם שמצד אחד מתפעם בצדק מהשגי הציונות, שהיו מעל ומעבר למה שחלמו מניחי היסודות, ומצד שני משמיע ביקורת של אוהב הארץ, הכואב את מחדלי היחס שלנו לבן המיעוט הערבי החי בתוכנו בארץ ישראל.

מול מדיניות ישראלית שלא פעם עלתה על שרטון כתוצאה מתפיסות כוחניות, אני נרגש לקרוא את השגותיו של אדם, שמילא תפקידים בצמתים מכריעים כמו נציג ישראל בוועדת שביתת הנשק הישראלית-מצרית. בראיון לעיתונאי ארנון לפיד ב"על הצפון" (6.8.2008), אומר עזריהו, שהוא תמיד היה מודע לעובדה, שכאשר היהודים הגיעו לארץ בזמן השלטון העותומני היא לא הייתה ריקה. היו בה גם ערבים. הם רוצים זכויות כמו שיש לכל אחיהם באזור, ובגללנו הן נמנעות מהם. עזריהו חוזר ומדגיש את צדקת המפעל הציוני, וזאת מבלי לבטל את זכויות הערבים בארץ.

בשיממון של שיח פוליטי הרווי פופוליזם ושנאה לאחר הרווח למרבה הכאב בארצנו, מצאתי קרן אור בספר של אורה ערמוני, שמפגישה את הקורא עם דמות מופלאה, שרק נותר לקוות, כי קולה יהיה המצפן של החברה הישראלית. תוך כדי קריאת הספר מתוודע הקורא לאפשרות שחיינו בארץ הזו היו יכולים להיות אחרת, אם קולות כמו של ארנן עזריהו היו מנווטים את צעדינו, ולא היינו מתפתים להיות שבויים בתפיסה הכוחנית. שוחרי ספרות רוצו לרכוש את ספרה של אורה ערמוני: "חָבֵר וְאִיש סוֹד - שִׁיחוֹת עִם סִינִי", הוצאת יד טבנקין והקיבוץ המאוחד.

בימים אלו אנו צפויים, שבכנסת ישראל ימשיך לכהן איתמר בן-גביר, מנהיג מפלגת "עוצמה יהודית". איתמר בן-גביר, מי שחילק בעבר כרוזים הקוראים לגרש מהארץ את כל הערבים, עלול בעקבות הבחירות לכנסת בחודש נובמבר לכהן בתפקיד בכיר בממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו. מצער אותי, שמול הלאומנות של חבר הכנסת איתמר בן-גביר, המוצא שפה משותפת עם בנימין נתניהו, אין דמות בשיעור קומתו של גיבור ספרה של אורה ערמוני, שיעמוד כסכר איתן מול הסיקריקים של ימינו, הסיקיריקים שכבר הרסו לנו בעבר את ביתנו הלאומי וגרמו לנו לחיי גלות של אלפיים שנה.