הנזיפה האחרונה של פוטין כלפי ישראל, לא כוונה ממש נגד המדינה ככלל אלא נקבה במפורש ולא במקרה בשמו של לפיד וביקרה את יוזמתו עת נקט עמדה אנטי-רוסית מובהקת במלחמת רוסיה-אוקראינה, ללא שום צורך ממשי. עמדת ישראל בוטאה ע"י ראש הממשלה ד'אז בנט, ומשנאמרה, לא היה מקום או צורך להוסיף עליה, מה גם שההתייחסות הראשונה של רוסיה לביקורת בנט הייתה מתונה ועניינית.
לפיד בונה את תדמיתו הפנימית והבינלאומית צעד אחר צעד על "צבירת נקודות זכות" כפי שמקובל באיגרוף מקצועי. אולם הפעם לא מדובר בספורט אלא בפוליטיקה בין-מעצמתית שכל מהלך שגוי בה עשוי לעלות לישראל במחיר גבוה. מאז תגובת משרד החוץ הרוסי על דברי בנט, הגיבו אישים רוסיים רמי דרג נוספים - כולם אחרי התבטאות לפיד. האחרון להגיב היה פוטין עצמו אשר נקב במפורש בשמו של לפיד כתורם לכעסה של רוסיה.
אין זה מקרה והרוסים לא טעו בחשבון התגובות שלהם. לדעתי זו "קריאת השכמה" לממשלת ישראל להתייחס ביתר רצינות ואחריות להערותיה של רוסיה על "פליטות-הפה" של ישראל. הערכתי היא שפוטין אינו אוהב, בלשון המעטה, את התקרבותה היתרה של ישראל לארה"ב על חשבון רוסיה בעידן לפיד-גנץ על-רקע ביקור ביידן והאירועים שקדמו לביקור זה. הממשלה הנוכחית השתחררה כמעט לחלוטין מהריסון שהטיל עליה בנט כאשר היה ראש ממשלה והיא "שועטת" בחוסר אחריות חזרה לעבר המחנה המערבי הנוקט עמדה מנוגדת לישראל בשתי הסוגיות הקרדינליות ביותר כיום: תוכנית הגרעין האירנית, בה לא השיגה ישראל דבר בביקורו של ביידן כאן והסוגיה הפלשתינית, שממשל ביידן מנסה להחיותה באמצעות משרד החוץ האמריקני, על יסוד קווי "אוסלו". הצמד לפיד-גנץ מהווה מבחינה זו נסיגה חמורה בעצמאות המדינית הישראלית שהושגה ע"י נתניהו ונשמרה במידה סבירה ע"י בנט.
חרף המצאנו בהווייה של בין-השמשות מבחינה פוליטית אופרטיבית, על האופוזיציה ועל כל המתנגדים לניסיונות עיצוב תקדימים מדיניים שליליים בתקופת המעבר, להרים קול ולבלום מגמות אלו לרבות באמצעות החלטות של הכנסת. הפגנות חידוש הבנייה באיו"ש בימים האחרונים הן מהלך טוב ונכון מאוד בקונטקסט זה. בנט עצמו שומר מרחק מהאירועים חרף העובדה שהוגדר בפרישתו כאחראי לנושא האירני; בעיני הוא שוגה שוב, אלא אם ישנם בממשלה שהותיר אחריו מי שדואגים לנטרלו מכל עשייה ממשית. בפוליטיקה, כפי שלמדנו מפי אריאל שרון: "אסור לרדת מהגלגל".
ניתן לקוות שחרף השקט התקשורתי היחסי שקל להבינו בנושא האירני, ישנם דברים חשובים נוספים שאם לא שינה בהם את עורו ראוי שיתייחס לחריגות ולחריקות שאנו שומעים חדשים לבקרים. בסוגיה זו ראוי היה לשמוע גם את קולה של "ימינה", דווקא על-רקע ההתקרבות לבחירות והביקורות המוטחות בה לעיתים בצדק ולרוב לא בצדק על עמדותיה ומעשיה.
דברי פוטין באו ביקורו באירן יחד עם ארדואן. לצד מטרות ביקור זה הקשורות במעמדה של רוסיה במזרח התיכון, קשריה עם אירן וטורקיה, סחרה עם שתי מדינות אלה וצרכיה בהקשר למלחמה באוקראינה - מבקשת רוסיה לבחון את עמדותיה ומגמותיה של ישראל בהקשר אליה בטרם תפנה לבצע תוכנית מקיפה יותר. זו לא תיקח בחשבון את צרכיה של ישראל ויתכן כי אף תחתור לפגוע בהם כחלק מהשותפות החדשה עם יריבים מוצהרים ובלתי מוצהרים. יש לזכור שרוסיה נקטה גם צעדים מרמזים נוספים כלפי ישראל (ובכללם הפסקת פעולת הסוכנות היהודית ברוסיה, שהיא איום על העלייה היהודית משם) בעקבות דברי לפיד, וככל הנראה לפי תגובת פוטין, ישראל הרשמית התעלמה מרמזים אלה.
ישראל של גנץ, לפיד ושותפיהם היא מעצמה אזורית כל עוד אין היא חייבת להוכיח זאת בהתנהלותה. מרגע היותה מאותגרת - נעלמת המעצמה ונותרת מדינה קטנה-בינונית מבוהלת שאינה מסוגלת לגבש עמדה אוטונומית, להציגה לעולם ולעמוד מאחוריה - משהו שמזכיר מאוד את המב"ם של איזנקוט.
במצב זה אילו אני לפיד הייתי שולח את בנט להיפגש עם פוטין בניסיון לתקשר מחדש ולהבין את מהות התרעומות אך גם את המציאות המתהווה באזור לאחרונה. חשוב לעצור את הסחף, לתקן את מערכת היחסים ולנסות להבין טוב ככל האפשר את כוונותיה על-רקע השת"פים החדשים עם אירן וטורקיה, במיוחד בסוריה ולבנון. שאלה חשובה במיוחד היא כיצד רואה רוסיה אפשרות של התלקחות צבאית בין ישראל ללבנון על-רקע המחלוקת בשאלת שדות הדלק בים התיכון ועל-רקע החתירה המתוכננת והמתקדמת של אירן לעבר גבולות ישראל.
מעניין מה יגבר בממשלת לפיד הפעם - האינטרס הישראלי הכולל, או תדמיתו? הדימוי העקר של השותפות הפרו-אמריקנית העקרה לאחרונה או הצורך להבין ולהתחשב בכלל האינטרסים המעצמתיים באזור?