ראיתי אתמול בפעם נוספת את הסרט "המלכה" עם הלן מירן על השבוע שבעקבות מותה של דיאנה לפני חצי יובל, בשבועות הראשונים לכהונת טוני בלייר ועל היחסים המורכבים בין אליזבת, דיאנה, צ'ארלס, בלייר, פיליפ, אשתו של בלייר, המלכה האם, משרתי המלכה ועוד הרבה דמויות משנה. הסרט הוא יצירת מופת, מתאר ביד אומן את האירוע, הנפשות הפועלות, באובייקטיביות מעולה, עד כדי כך שהמלכה הזמינה את הלן מירן לארוחה בארמונה.
הלן מירן קיבלה כידוע את האוסקר על משחקה, ואילו הסרט, הבימוי, התסריט ועוד כמה קטגוריות היו מועמדות. בכלל הלן מירן היא השחקנית היחידה שזכתה בכתר המשולש למשחק בארה"ב ובבריטניה בקולנוע, בתיאטרון ובטלוויזיה. רק שחקנית מוכשרת ביותר יכולה ליצור אמפתיה לדמות של המלכה, למרות ששבוע זה היה רגע השפל בשבעים שנותיה כמלכה. הקרדיט מגיע גם לבמאי היהודי סטיבן פרירס ולתסריטאי היהודי פיטר מורגן.
אין כל קשר כמובן לביקורת על המלכה ולעובדה שמעולם לא ביקרה בישראל, לא כל דבר צריך לקשור לישראל וליהודים. הדמות החיובית לכאורה בסרט היא של טוני בלייר ודיאנה מוצגת על תקן של אלילה, למרות שאני מסתייג מכל הדמויות בפן האתי והלאומי בריטי, אך לא ניכנס לזה. מאז שניתחתי דילמות אתיות באירועים לסטודנטים בעשרות סרטים ומחזות אני רגיש ביותר לנושא זה, במיוחד בסרט עם דילמות כה כבדות כ"המלכה".
זה יהיה פשטני מדי לנקוט עמדה נגד מוסד המלוכה, אם כי נטיית הלב שלי היא נגד תארים ורכוש העוברים מדור לדור, כי הולך ופוחת הדור, במלכים כמו בטייקונים. אבל יש תמיד יוצאים מהכלל כוורן באפט לעומת טראמפ, ובל נשכח שאליזבת הראשונה עלתה לאין ערוך על אביה הנרי השמיני. רבים כבר הספידו את מוסד המלוכה ופארוק (גם אני נולדתי בממלכה) אמר שבעוד 100 שנים יישארו 5 מלכים - 4 בקלפים ומלך אנגליה.
אנשים "רגילים"
כשעשיתי את המחקר האקדמי שלי שמצא מתאם סטטיסטי מובהק בין אתיקה לשגשוג כמותי וערכי, ניסיתי למצוא קווים משותפים לעשר המדינות המובילות וכתבתי על כך פרק שלם (בעיקר חילוניות, פרוטסטנטיות, מאתניות גרמנית), עד שלגמרי במקרה התברר לי שכמעט כולן ממלכות - דנמרק, נורווגיה, שוודיה, הולנד, קנדה, אוסטרליה, ניו-זילנד, ורק 3 רפובליקות - פינלנד, סינגפור ושווייץ. אפילו לוכסמבורג הקיקיונית ה-11 דוכסות.
למותר לציין את הסקנדלים והבושות של נשיאים שנבחרים על-ידי העם או הפרלמנט, אפילו בישראל, כמו קצב. לא צריך להיות נחרץ ומקובע ובכל מקרה יש להתעמק, כי הסרט מתאר בצורה מבריקה את כל הטענות שהיו למשפחת המלוכה נגד דיאנה, "נסיכת הלבבות". מדהים איך בכל זאת עמים מתורבתים ודמוקרטים ממשיכים לסגוד למלכים ולנסיכים. אך למה לא, אם קתולים סוגדים לאפיפיור והיהודים סוגדים לרבנים ולאדמורים ומרנים.
דווקא בסוגיות הדילמות האתיות של מלכים ומנהיגים נכתבו מיטב המחזות והסרטים, החל מהמחזות של שיקספיר על המלט, מקבת, יוליוס קיסר, אנתוני וקלאופטרה, המלך ליר, כל מחזות ההנרי ועוד. המחזות של רסין, קורניי, שילר, שמיר, הוגו ועוד. אני אישית מעדיף מחזות על אנשים "רגילים" של ארתור מילר, איבסן, צ'כוב, סובול, אוניל, ברכט ולורקה. אך אולי לא צריך לעשות אבחנה כזאת כי סדנא דארעא חד הוא והאדם הוא אדם, מלך או לא.
המטפורה הנוקבת ביותר של הסרט היא זו של האייל שכל משפחת המלוכה החליטה לצוד דווקא כשקיבלו את הידיעה על מותה של דיאנה, כשהם לא הפסיקו את חופשתם בארמון המלכה בסקוטלנד. המלכה נתקעת עם הג'יפ שלה ביער ולפתע רואה את האייל עומד מולה והיא משתוממת עד כמה שהוא יפה. מה שלא הפריע לה אחרי שתייר צד אותו לבקש לראות את ראשו וקרניו הערופים ולברך את הצייד, כשהאלגוריה לדיאנה ברורה לכולם.
סליחה וכפרה
גדולתו של סרט, מחזה, רומן, מחקר אקדמי וכמובן מאמר היא באובייקטיביות שלו, עד כמה המחבר לא מתייחס לסוגיה על-פי אג'נדה. הסופר רשאי כמובן להחזיק בדיעות משלו, אך הן לא צריכות להשפיע על האובייקטיביות שלו, זולא מתעב את סאקאר ב"הכסף" אך מתאר אותו בצורה אמפתית, כך ברכט עם מקי סכינאי, שיקספיר עם יוליוס קיסר, הוגו עם "המלך משתעשע" (ריגולטו), איבסן בבית הבובות, סובול, מילר ואפילו עבדכם ב'נלי דורון'.
לעומת זאת ניתן לקבל פריחה ממאמרים דוגמטים בעיתון לאנשים חושבים, פרבדה, ישראל היום ודומיהם, ממחזות שבהם תמיד הישראלי הוא הקלגס והפלשתיני הגיבור, זוועתונים כפוקסטרוט, בלי שום אובייקטיביות, כשיודעים מראש מה האג'נדה, ללא קשר כמובן עם המציאות והאמת. אולי ניתן לסלוח על זאת בזמן מלחמת העולם השנייה בסרטים מגויסים של משרד ההסברה, אך אין סליחה וכפרה לסטראוטיפים בדורות שלמים של סופרים ומחזאים.
הלוואי ובישראל היו לומדות האליטות הספרותיות להיות אובייקטיביות כזולא, ברכט ולורקה, שהיו להם דיעות, אך תיארו גיבורים שליליים על-פי אמונותיהם בצורה אמפתית, גם אם הם לא מסכימים לדעותיהם. כך עושה סובול בספרו "חופשת שחרור" המתאר מתנחלים כבני אדם ולא כקלגסים, ערבים עם ביקורת להנהגתם שמטילים את האשמה בנכבה גם על הערבים. אך האליטות החרימו את ספרו והוא לא זכה לשום ביקורת, למרות היותו יונה.
לכולם ברור איפה הלב של יוצרי הסרט "המלכה" נמצא, אבל זהו סרט גדול, יצירת מופת, כי דווקא המלכה ועוד דמויות "שליליות" מקבלות במה לטיעוניהן שלעיתים מטה את הכף לכיוונן. אפילו המלכה שמתוארת בצורה כה שלילית אך הוגנת הייתה כל כך מרוצה מהסרט שהזמינה את הלן מירן לארמונה והרעיפה עליו ביקורת חיובית. אך מה שאצילות מחייבת בבריטניה לא תופסת בישראל, עם השתייכות שבטית לביביסטים, יונים, חרדים ופלשתינים.
