פרשת "ניצבים" וההפטרה (ב')

אני מודה ומתוודה, שאני נרגש לקרוא את הפתיחה של פרשת השבוע "ניצבים". במעמד מרגש של ברית טרם הכניסה לארץ, אני קורא כבר בפסוק השני של הפרשה את החובה לצרף למעמד המרגש את הַגֵּר. אני רואה נאורות בדרישה לצרף את הַגֵּר, כשהוא שווה בפני החוק. הפסוק השני של הפרשה בפרק כ"ט פסוק י' מדגיש "...ְוְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מחוֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שׁוֹאֵב מֵימֶיךָ". שילובו של הַזָּר וְהַגֵּר, וכן מחוטב עציך עד שואב מימיך מצביע על רגישות מוסרית וחברתית שיש למחוקק המקראי.

לצערי, קיימת עוצמת פער מכאיבה בין עולמו הרוחני המוסרי וההומאני של המחוקק המקראי ובין גילויים מכאיבים במציאות חיינו. חוטבי העצים ושואבי המים הם מרכיבי ההון האנושי של פועלים ופועלות זרים וזרות. הן האוזבקיות, הפיליפיניות, ההודיות והאוקראיניות הממלאות את מערכת הסיעוד בעבודה קשה של 24 שעות ביממה תמורת שכר מעליב ורווחי עתק לחברות הון, שקיבלו זיכיון להבאתן ולהנפקת רישיונות עבודה. אין כיום מערכת סיעוד פועלת בישראל בלי חוטבות העצים ושואבות המים הזרות. בפרשת "ניצבים" היה להן מלוא הזכויות כולל זכייה בחוויה דתית נדירה. במציאות חיינו, העובדות הזרות הן הבסיס לקיומה של מערכת סיעוד, כשהן מופקרות על-ידי חברות הקבלן, המספסרות בהן בשוק עבודה פרוע.

מכאיבה מאוד עוצמת הפער בין גילויי הרגישות ההומאנית והמוסרית של המחוקק בפרשת ניצבים ובין גילויים קשים במציאות חיינו בתחומי הבניין, סלילת כבישים וחקלאות. אינני יכול לקבל, שהזר שותף מלא למעמד הברית בפרשת השבוע "ניצבים" והוא אינו שותף לתחומי זכויות סוציאליות של אדם עובד, הבונה לנו את הבית, סולל לנו את הכביש. הוא גם חורש, זורע, שותל וקוטף. לפני שנה ראיתי בבקעת הירדן עובדים זרים עובדים בגדיד תמרים תמורת שכאר עלוב. קשה וכואב לשמוע מהחקלאי, שללא העובדים הזרים הוא לא יכול היה להשתלט על הגדיד, שחייב לעשותו בתקופה קצרה. תחום הסיעוד קרוב ללבי, כי רבבות בישראל זקוקים למערכות הסיעוד, והדרך היחידה עוברת דרך חברות המספסרות בהון האנושי הזר.

אסור לנו לתת לפרשת "ניצבים" לחוש נזופה, כי אנחנו איננו מתייחסים לגר, לחוטב העצים ולשואב המים בחיי היום-יום, כפי שדורשת מאתנו פרשת "ניצבים".