ישראל, תרבות השקר

"מדבר שקר תרחק" (שמות כ"ג, ז') כתוב בפרשת משפטים. מדינת ישראל, המתרחקת מן התנ"ך ומן השורשים, מתעלמת מציווי זה. דווקא בנושאים החשובים ביותר לעתידה היא מתרחקת מן האמת, ומשקרת לעצמה ולעולם כולו.

תרבות השקר השתלטה על ישראל לפני כשלושים שנה, ומאז היא שולטת בישראל ביד רמה. תרבות זו ראשיתה במצעד האיוולת האוסלואידי. היו, בעת שנעשה המעשה, אנשים ששללו אותו בזמן אמת, ושהצביעו על כך שמדובר באיוולת. במסגרת מצעד זה, פוליטיקאים נכלוליים והזויים ותקשורת שאינה ממלאת את ייעודה חברו יחד כדי לשווק את השקרים של "שלום" ושל "מזרח תיכון חדש". "שלום" אוסלו היה החטא הקדמון אשר הוביל באופן צפוי מראש ובלתי נמנע למלחמת אוסלו ("אינתיפאדה" בערבית ובשיח התקשורתי, במגמה להימנע מן ההגדרה העברית של הקשה והממושכת במלחמות ישראל, הגדרה המקשרת בין הסיבה לבין התוצאה).

המשכו של רעיון העוועים הוא הסיסמה השקרית "פתרון שתי המדינות", שאינו אלא דבר והיפוכו. "פתרון" זה הוא עובר שנולד מת. אין לו חיים כלשהם. מי שבאמת רוצה שלום אינו יכול לרצות מדינה "פלשתינית" ממערב לירדן, ומי שרוצה מדינה כזאת מדבר גבוהה גבוהה על שלום, אבל בפועל כל רצונו הוא לראות את התגשמות חזונו ומשאלת לבו: גירוש גזעני-משיחי של מאות אלפי יהודים מבתיהם בלב ארצם. כאשר ראש ממשלת השנאה ("השינוי") מדקלם בעצרת האו"ם את שקר "פתרון שתי המדינות" הוא פוגע ביודעין בביטחונה של מדינת ישראל. שקר זה מקרב אותו לכיסא ראש האופוזיציה.

כאשר מנהיגות שתי מפלגות השמאל הקיצוני, זהבה גלאון שהוזעקה כדי להציל את מפלגתה השוקעת ושרת הבולענים והבולעניות העושה שמות בעברית ובתחבורה, דורשות מראש ממשלת השנאה ("השינוי") להיפגש עם מכחיש השואה מרמאללה, הן למעשה הזנב המכשכש בכלב. יש לקוות שלפחות אחת מהן תישאר במקומה הראוי, מתחת לאחוז החסימה, ואז - יש לקוות - ייפתח "אופק מדיני" ליהודים. תפקידה של ממשלת ישראל הוא לדאוג לאופק מדיני ליהודים, ולא לאויביהם.

שקר נוסף הוא "השטחים הכבושים", כאילו שעם יכול להיות כובש בארצו. על כן כל מי שמדבר על "כיבוש" משקר ביודעין. ממי בדיוק נכבשו אזורי יהודה ושומרון? מ"העם הפלשתיני" המומצא? מהכובש הירדני ש"מנהיגינו" נותנים לו שוב ושוב דריסת רגל בניהול הר-הבית, המקום הקדוש ביותר ליהודים? מריבון כלשהו שאיננו כובש זר? הריבון האחרון ששלט בארץ ולא ככובש היה ..... ממלכת החשמונאים! בין ממלכת החשמונאים הריבונית לבין מדינת ישראל הריבונית שלטו בארץ כובשים זרים בלבד, וירושלים לא הייתה הבירה של כובש כלשהו.

צמד מלים נוסף הקשור בתרבות השקר הוא "גדר הביטחון". שוב, דבר והיפוכו. הגדר הפרוצה, המסננת עם החורים הגדולים, מלכתחילה לא נועדה להביא ביטחון אלא להנציח פחות או יותר את "הקו הירוק" שאין לו מקום בארץ ישראל. אילו רצו המתכננים לצמצם באמת את היקף הטרור, הם היו מגדרים את מוקדי הטרור (ג'נין, למשל), ולא את קורבנותיו היהודים שבתוך "הקו הירוק". כך היה מושג ביטחון רב יותר בעלות נמוכה יותר.

שקר נוסף השגור בפני "מנהיגינו" הוא שישראל מבטיחה "חופש תפילה לכל". אבל, אותם "מנהיגינו" שוכחים להשלים את דבריהם: חופש תפילה לכל, אלא אם כן מדובר ביהודים. בעוד שמוסלמים יכולים להתפלל בהר-הבית ככל העולה על רוחם, יהודים נדחקים לשעות מסוימות, למכסות מסוימות, וחלילה אם ימלמל מי מהם כמה מלים של תפילה. ושוב דנים "מנהיגינו" באפשרות להגביל כניסת יהודים בחגי תשרי להר-הבית - המקום הקדוש ביותר ליהודים, ולא למוסלמים - שמא יכעסו הפריץ מרמאללה, או הפריץ היושב ברבת עמון - בירת המדינה הפלשתינית העתידית - או פריצים מעבר לים.