צמא גדול

גם השנה כבר שנה שנייה התקיימה תחרות כתיבה במסגרת מילה במקום לשיר או סיפור קצר עד 500 מילה. הנושא הוא - מים, תחת הכותרת בין מים למים. גם הפעם נשארתי על ספסל המתמודדים. הסיפור מוגש לפניכם תוך שינויים קלים. תודה לצוות השיפוט המקסים בניהולו של מאיר חזן שנתן לדימונה את האפשרות להתמודד בליגה של הכותבים הגדולים.

משיב הרוח ומוריד הגשם

הברז לא היה נראה רחוק ממנו. מעבר לגדר האבן הגבוהה של בית הכנסת הסמוך למגרש המשחקים ניצב לו ברז מים מטפטף. אותו ברז שהיה משמש את מתפללי בית הכנסת לרחיצת ידיהם. היה החזן נכנס ומרעים בקולו "ארחץ בניקיון כפי". לידו ניצבה לה הנטלה קשורה בשרשרת ברזל כך שאיש לא ייקח. מדי יום היה מגיע למגרש המשחקים בתקווה שאולי הפעם יקראו לו. הוא לא ניחן ביכולות מרשימות, ועדיין האמין שאולי משהו מהכוכב המפורסם מראדונה ידבק בו והוא יצליח לעבור את כולם ולהבקיע. רק שיבחרו בו. נכון שהוא עוד ילד, אבל אולי יום אחד גם הוא יצליח.

לאחר המתנה ארוכה גבר עליו הצמא והוא חיפש מקור מים חיים להחיות נפשו. הביט בברז המטפטף מעבר לגדר הגבוהה מתלבט האם לטפס או לא. החליט לבסוף לגשת לממטרה סמוכה ולהרטיב את שפתיו במים שקלחו ממנה בזרם עדין. חזר למגרש הכדורגל והמתין. גם הפעם לא קראו לו והוא חזר אל ביתו והלב נסגר.

ימי יולי החמים קרוב למילניום והוא כבר חייל. חייל פשוט של מפקדה. בלי חלומות גדולים על מלחמות ובלי סיכה נוצצת על החזה. מקבל את הבשורה המרה שחבר שלו לשירות החליט שהוא לא ממשיך במסע החיים ובשירות הצבאי. על חוף הים מצאו אותו עם שירי שלמה ארצי ברקע. תחת שמי ים התיכון. ביום ראשון בעיצומו של צום שבעה עשר בתמוז נסע ללוות אותו בדרכו האחרונה בעיר הולדתו אילת, יחד עם עוד חיילים וחיילות. מפקדים ונציגים שונים. דבר אחד היה משותף לכולם. הם לא הכירו אותו ולא ידעו למה. אבל הוא ידע. במקום דמעות רק צמא אדיר גבר עליו. האם יסיים את הצום או שאולי ימשיך. והם דיברו ודיברו והפה יבש והוא הרגיש איך הלב נסגר ונסגר.

הוא התלבט האם יספיק להגיע ואם לא. מידי חמישי נסע עם אמו לבית החולים שתקבל את
הטיפול השבועי שלה מול המחלה ההולכת ומכרסמת. משם הפקיד אותה בידיו הנאמנות של נהג מונית מסור שעבד איתם ורץ לאוניברסיטה הסמוכה כדי לא להפסיד שיעור. באחד מימי חמישי האלו סיים את עניינו בבית החולים והחל צועד לכיוון השיעור שלו.

גשם שרק החל לטפטף היכה על ראשו והצטבר לו אט אט בצווארו. הוא לא שם לב לזה. עיניו היו שקועות באדמה ההולכת ומתמלאת שלוליות. מקפץ ומקפץ לו בין שלולית לשלולית. מנסה להתחמק ממתזי המכוניות העוברות. כך במשך דקות ארוכות ריקד לו ריקוד לא מוצלח בין מים למים. הגשם מצידו לא התכוון להיעלם רק גבר יותר ויותר. אל הכיתה הגיע עם מכנס ונעליים רטובות. מחפש משהו חם לשתות. והלב נסגר.

יום שישי. מלווה את אהובתו אל הבית וחזר אל ביתו הנמצא בקצה השני של העיר. הרוח החלה לנשוב בחוזקה והטיפות החלו מכות על אפו. בתחילה עוד ניסה להסתתר תחת בניינים או סתם עצים אך הגשם לא הפגין רצון להפסיק. ניסה למשוך את מעילו מעל לראש אבל הגשם לא ויתר והרטיב אותו עד העצם. בשלב מסוים הפסיק לרוץ והפסיק להסתתר, נותן לגשם לשטוף את כולו. את שערו, את נעליו את ליבו. נתן לאוויר הקר למלא את ריאותיו ואט אט החל הילוכו להיות יותר קל. הלב נפתח ונתן לאהבת חייו להיכנס פנימה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה.

בברכת שבת שלום, שנה טובה ומתוקה. תודה לכל קוראיי במהלך החי' שנים האחרונות. לאלו שנתנו מילה טובה, עידוד וביקורת כשצריך. לעוד שנים רבות של כתיבה ויצירה פורייה ומוצלחת.