49 שנים חלפו

שלום משה,

קשה לעכל ולהאמין ש-49 שנים חלפו מאז נורית על-ידי הכוח המצרי אי-שם על גדות תעלת סואץ בצומת המוות המקוללת שנקראה במפות סיריוס - מפות הצופן של צה"ל - צומת טרטור לקסיקון. שם קפצת עם הצוות שלכם מהטנק אחרי פגיעת הטיל ושם ספגתם ירי נשק קל כפי שהוא מכונה, ואין שום דבר קל בירי זה, הפגיעה ממנו קטלנית וקשה לעיכול.

נפגשנו בפעם האחרונה בשבת, יומיים קודם לכן על הדיונה בשיחת מח"ט 600, טוביה רביב. אתה טנקיסט בפלוגה ב - בסון כפי שנקראה בקשר - ואני בפלוגה א - אהבה - בפיקודו של המ"פ החכם הזהיר והאמיץ, חברנו מהשרות הסדיר, אהוד גרוס, ז"ל.

כיוון שכבר הגיעו לידיעתנו הידיעות על המצב הקשה במעוזים וכישלון התקפת הנגד של החטיבה והיעדרותו בתום הקרב של חברנו אריה דובדבני, עסקנו בשיחתנו האחרונה בעיקר בחטא היוהרה שחלתה בו הציבוריות הישראלית. סוג של "אני ואפסי עוד", תחושה של היותנו כל יכולים, בלתי מנוצחים שכל המלצה על הידברות בינינו לבין אויבנו נתקל בתגובת בוז מתנשאת עם טיעונים קליטים של "אין פרטנר", "הם רוצים להשמידנו", "צריך להמתין לחילופי מנהיגות במצרים כדי שיעלה מנהיג שיבין שלא נוותר על מילימטר שטח בסיני כי כל ויתור רק יגביר התיאבון המצרי לכול שטח מדינת ישראל" ועוד כהנה וכהנה טיעונים שאת רובם אנו שומעים גם היום כאשר מאן דהוא מעלה לדיון הצעה למו"מ עם שכנינו במאמץ להביא להפסקת מעגל האלימות. כל הטיעונים יצאו מבית מדרש אחד זה שהיה בטוח בעוצמתנו וזלזל ביריבנו.

אני זוכר היטב שיחה שקיימתי ביום ששי ערב יום הכיפורים עם אלוף בדימוס אהרון יריב, באותה עת ראש מערך ההסברה של המערך בבחירות הקרבות ובאות. בעת שנפרדתי ממנו לשלום במטה בבניין המשביר לצרכן בכיכר דיזנגוף בתל אביב הדגיש בפניי יריב את מצבנו הביטחוני והמדיני הטוב. אני זוכר את תשובתי: "אהרלה, אנו במצב של לא שלום ולא מלחמה, אתה שם דגש על לא מלחמה ואני לעומתך על לא שלום. לא שלום יכול להתהפך מחר והלא ייפול. האמת לא חשבתי שלדאבוני אצדק.

אז ככה על החול בסיני, ליד טסה, ליהגנו ושוחחנו בציניות על המצב ומשפט המפתח היה "בששת הימים אנחנו ירינו והם מיד נסוגו. בימים האחרונים מתברר שהם לא בורחים ויודעים להילחם ואנו נסוגים ומשאירים חיילים בשטח". אמירה קשה וכואבת שאסור להשליך ממנה ולא כלום על תעוזת הלוחמים שלנו שבתנאים נחותים ביותר לחמו ובלמו במחיר כבד את הדהרה המצרית לתל אביב. הבעיה הייתה בשילוב הקטלני של ממשלה חסרת תעוזה שהתבשמה מאווירה ציבורית שיצרה תקשורת שהעלתה לרמת אלים את מפקדי הצבא. הידוענים של אז לא היו כל מיני פליטי סדרות ריאליטי אלא קצינים בכירים בצה"ל שתיעודם בכול מסיבה ובכול אירוע הציף את עמודי החדשות. ביקורת על היערכות הצבא למלחמה הייתה באותם ימים כפירה בעיקר. הכתבים הצבאיים של אותה עת שכחו את תפקידם (מזכיר משהו) ומצב הימ"חים (מחסני החירום) לא עמד על סדר יומם. מחסור בתחמושת ראויה וההצטיידות המסיבית של האויב בטילי נ"ט לא זכו לאזכור תקשורתי ואולי אם הדרג המדיני היה קורא ידיעה אחת על מצב מחסני החרום מול ההצטיידות המצרית היה נענה ביתר חיוב ליוזמת השלום של סאדאת לפני המלחמה.

כן, חלפו 49 שנים וילדינו ונכדינו - זו ההחמצה הגדולה של נפילתך בקרב - עדיין לובשים מדים וחייבים להילחם על הגנת המולדת. נראה כי חלק מהזחיחות חלפה והלכה מאתנו, במידה רבה, בזכות צמרת ביטחונית קצת יותר צנועה (בעיקר שר הביטחון וסגנו).

אמנם תחושת שיכרון הכוח היא תכונה אנושית שקשה להתגבר עליה והתפיסה "שכול מה שאי אפשר לפתור בכוח אפשר לפתור ביותר כוח" עדיין שולטת במחוזותינו אבל נראה לי שלקח היוהרה שטרום מלחמת יום הכיפורים נלמד והופנם באופן יחסי ויש בצמרת המדינית מי שמבינים שלא הכל ניתן לפתרון כוחני ויש מביניהם מי שמחפשים פתרון מדיני על-אף הביקורת מצד מומחי "האין פרטנר".

49 שנים חלפו ובכול זאת כולנו יכולים להתברך בהישגנו: ישראל מונה כמעט 10 מיליון תושבים. כלכלה איתנה, שלום עם חלק ממדינות ערב (גם עם מצרים) פריחה תרבותית ואפילו הישגים ספורטיביים שכבר אינם יוצאי דון אלא הפכו לדבר שבשגרה. בימי חשבון הנפש בין כסה לעשור משקל הישגי המדינה מכריעים את משקל המגרעות שעל תיקונם על כולנו להיאבק יחד כי זו צוואתכם.