איני מתיימר לבקר את סרטי פסטיבל הסרטים 2022 של חיפה ואף לא את החשובים שבהם. אתאר רק התרשמות אישית מעשרים הסרטים שראיתי, הכל סובייקטיבי, לפי טעמי האישי, האסוציאציות שהעלו בי. הרחק משישים הסרטים שנהגתי לראות בכל פסטיבל עד הקורונה, אך בצוק העיתים ראיתי הפעם רק שני סרטים ביום...
נתחיל מהסרטים המצויינים, חמישה - כרבע מהסרטים, יבול טוב, שרק עבורם כדאי היה לבקר בפסטיבל. הרבה פרמטרים קובעים את איכות הסרט - הבימוי, המשחק, התסריט, אך החשוב ביותר עבורי הוא הקסם שהסרט משרה עלי, ההנאה הצרופה, ההשפעה, השינוי שעורר בי, עד כמה הייתי מרותק ומצומרר, הפלגתי לעולם אחר.
הסרט הכי רלוונטי למציאות של חיינו הוא "משרה מלאה" A PLEIN TEMPS, בבימוי ותסריט של אריק גרוול, משחק של לור קאלאמי ומוזיקה של אירן דרזל. השחקנית והבמאי זכו בפסטיבל ונציה והמוזיקה בפסטיבל פקין. הסרט מתאר באופן מצמרר את הקצב המטורף שבה חיה אם חד הורית בפריז שרוצה להספיק הכל בהצלחה.
העולם "מתחלק" לשניים - הלחוצים הפרפקציוניסטים כקאלאמי, העובדת במציאות המסחררת של פריז, והרגועים האפתים החיים בכפר בו גרה קאלאמי, הרוצה שילדיה לא יסבלו מהמתח שהיא חווה. אלא שבלתי אפשרי לגשר בין שניהם, במיוחד כאשר תלויים באמצעי תחבורה מפוקקים, הגוזלים חלק ניכר מהיום על זמן מת, והכל מתפוצץ.
חשתי אמפתיה אישית לסרט כי בסיטואציה דומה לעלילת הסרט, שבה קאלאמי מאבדת מקום עבודה בגלל שביתת תחבורה בפריז, לא יכולתי להגיע לשתי פגישות מכריעות בהגשת התיזה שלי באוניברסיטת פריז ובקנאם. לצד גן העדן התרבותי, האיכותי והחזותי לתייר בפריז יש גיהינום של מתח חברתי, שביתות ומהומות לתושב של פריז.
משחק שבלוני
לקראת סוף הסרט אתה ממש מרגיש את לבטי התסריטאי שמתמקד בקאלאמי שעולמה חרב עליה והניצבת בשולי רציף הרכבת. האם היא תקפוץ כאנה קרנינה ותמצא גאולה ליסוריה, או שתמשיך במאבקה, כנגד הרוח, כי היא שורדת, למרות הגרוש שלה שנעלם לה עם המזונות, הבוסים האנוכיים, הילדים הקפריזים, הסביבה האדישה.
נישאר בפריז, לפני 80 שנה, בזמן הכיבוש הנאצי, ונחווה את גורלו של צורף יהודי המסתתר במרתף ביתו, שהעביר לעוזר הגוי שלו את החנות, כשהלה משרת את קציני הורמארט. הסרט "היה שלום מר הפמן" בבימוי של פרד קוואייה, עם דניאל אוטיי הגוי בתפקיד היהודי וז'יל ללוש היהודי בתפקיד הגוי, הוא יצירת מופת מצמררת.
דיברנו על קסם, ראיתי בפסטיבל סרט על נושא דומה - "הזייפן" - על יהודים החיים בזהות בדויה בברלין ב-1942, אבל זהו סרט רדוד, עם משחק, בימוי ותסריט שאבלונים, שלא מותיר כלל את רישומו. בשעה שז'יל ללוש בסרט הצרפתי מתעלה לתפקיד חייו, איך הוא עובר מטמורפוזה מעוזר צורף כנוע למפלצת תאוו בצע המסגיר את הפמן.
"החליפה" - על חייט בריטי של המאפיה בשיקגו הוא מותחן התפור לעילא. בפסטיבל צריך לגוון, אי-אפשר ללכת תמיד על בטוח עם סרטים צרפתיים שכמעט כולם מעולים ומושלמים. אז בוחרים FILMS NOIRS ומצליחים עם "החליפה" או רואים סרט תפל כ-"המפקח מגרה", שבו ז'ראר דפרדייה נשאר רק צל חיוור מהשחקן הדגול שהיה.
"גברת האריס נוסעת לפריז" הוא סיפור אגדה על עוזרת בית לונדונית הרוכשת שמלה של דיור בפריז. גם הוא מתרחש בשנות החמישים, כמו סרטים רבים בפסטיבל, כי שנות ה-40 וה-50 יישארו תמיד באופנה. לזלי מנוויל היא שחקנית אדירה ומחזיקה את הסרט על כתפיה, מבלי לגלוש לקיטש, ומוכיחה כאן כי השמלה עושה את האדם.
קסם ורוד
מה כבר יכול להיות רע בסרט המתרחש בלונדון ובפריז, בבית האופנה דיור? יש בו קסם ורוד הפעם, להבדיל מהקסם השחור ב"החליפה", כי בפסטיבל לומדים את כל הניואנסים בחייטות, מהחייט של המאפיה להוט קוטור של דיור. אך סרט אחר הקורה בלונדון "לחיות" נכשל בשיחזור הקסם של קורסאווה לעומת "איקירו" המקורי.
סרט מושלם אחר הוא הסרט הבריטי (הצרפתים והבריטים על הגובה בפסטיבל) "למצוא את ריצ'רד" THE LOST KING על מציאת קברו של המלך ריצ'רד השלישי וריהביליטציה שלו. זהו סיפור אמיתי על נחישות גיבורת הסרט סאלי הוקינס, שגם כאן מוכיחה שניתן להיות שחקנית מופת גם אם את לא נראית כג'וליה רוברטס.
למדתי את המחזה השיקספירי על המלך הנתעב, אך מתברר שכנראה דמותו הושחרה על-ידי שושלת טיודור שירשה את הפלנטג'נט, שריצ'רד היה אחרון מלכיה. זהו סיפור על פייק ניוז מלפני מאות שנים (אין חדש תחת השמש) וגם אין חדש כשבעקבות גילוי הקבר לוקחים את כל הקרדיט הפרופסורים הפלצנים שלא האמינו בסאלי.
כמקובל בקולנוע החדיש, יש בפסטיבל דגש על העצמה נשית (משרה מלאה, למצוא את ריצ'רד, גברת האריס, מריה מתחילה מחדש, אל תדאגי יקירתי, המילה, אשתו של צ'יקובסקי, כמו חיות, לזלי היקרה). זה שינוי מרענן אחרי הגל של סרטי המסע וסרטי המהגרים (הפלופ היחידי בפסטיבל היה "אל הצפון", סרט הזוי על מהגרים).
ואם מדברים על סרטים הזויים, איזה הבדל תהומי בין הסרט המעולה "לזלי היקרה" שבו לא קורה כמעט כלום, אישה שיכורה העוברת תחיה בעיירה נידחת, לסרט המצרי "הילד מגן עדן" שיש בו איסלאם קיצוני, אל אזהר, טרור, אינטריגות, שב"כ מצרי, אך אין בו כלום, חלול, ונזכרים בנוסטלגיה בסרטים הערבים התמימים של פעם.
פוטנציאל אדיר
אך לפני שנתבלבל, הסרט דובר ערבית, קורה במצרים, בכפר דייגים ובאל אזהר, השחקנים מצריים, פרט למכרם חורי ומוחמד בכרי, שהחליט לקחת חופשה מסרטי השטנה שלו כג'נין ג'נין, כדי להופיע כגנרל מצרי מהשב"כ. פרט גם לבמאי השבדי טאריק סאלח, שאביו מצרי ואמו שבדית. אולי כדאי לו פעם לעשות סרטים על מהגרים במאלמו?
סרט מרשים, אם כי איטי מאוד, הוא הסרט הספרדי "כמו חיות" המתרחש בגליציה שבספרד ומתאר אנטגוניזם בין החקלאות האורגנית המתקדמת של איכר צרפתי זר לאיכרים השורשיים שלא מצליחים בשיטות של פעם ורוצים למכור את נחלותיהם להתקנת טורבינות רוח. ז'אן דה פלורט גירסת 2022, אבל בלי הגאוניות של פניול וקלוד ברי.
היו סרטים עם פוטנציאל אדיר מפוספס, כמו מריה מתחילה מחדש, אל תדאגי יקירתי, אקסיומה, לחיות. הפספוס הגדול מכולם הוא "אשתו של צ'יקובסקי", שסברתי שיהיה הסרט המצטיין בפסטיבל. במאי מעולה, שחקנים טובים, מוזיקה קלאסית במיטבה, אישיות ססגונית ומורכבת כצ'יקובסקי, אך יצא ממנו סרט מבחיל ודוחה, ממש סיוט.
בפסטיבל צריך לנסות גם קולנוע חדשני, ספק תיעודי ספק עלילתי, כבסרט המסקרן של פאולו טביאני, לאונורה אדיו, על מותו ולוויתו של פירנדלו כאודיסיאה אבסורדית שכה מתאימה למחזותיו. אהבתי במיוחד את הרעיון לשכן את כד האפר של פירנדלו בלב ספריה ענקית, משכן ראוי לתולעת ספרים שלא רוצה שגופה יהיה למאכל תולעים...
היו סרטים נדושים כמו "המילה" על מתנגד משטר צ'כי, שראינו כמוהו למכביר וטובים ממנו בהרבה, הסרט הגרמני "אקסיומה" על שקרן הוזה פתולוגי, שלא משכנע ועובר "על יד". הסרט הישראלי "השכן של אדולף", שהוא סרט מרתק על ניצול שואה שחושד בשכנו במדינה באמל"ט שהוא אדולף היטלר שלא מת וברח מהבונקר.
הפרדת כוחות
יש לי בעיה עם האליטות התרבותיות הישראליות בספרות, בעיתונות, באקדמיה, בתיאטרון ובקולנוע, שחרתו על דגלם להשחיר את ישראל כמדינה נאצית, פשיסטית, קולוניאליסטית, קוואזי בית המסרבת להקים בית לאויבינו גם אחרי אוסלו והאינתיפאדה השנייה, שיצירות "המופת" שלהם כ-"פוקסטרוט" גורפות את כל הפרסים בארץ ובעולם.
לכן עשינו הפרדת כוחות, הם שם ואני פה (יחד עם 90% מהעם), ואני מדיר רגלי מהתיאטרון והקולנוע רווי השנאה העצמית. מכל עשרות הסרטים הישראלים החלטתי לראות רק את הסרט על אדולף וחשבתי מה אני כבר מסתכן, הם הרי לא יציירו את היטלר כדמות חיובית ואת הישראלים כנאצים. אז מסתבר שטעיתי ברוב תמימותי.
אין לי מילה כנגד הסרט, העשוי לעילא. אבל הרעיון כל כך מופרך! ניצול השואה מתחבר להיטלר (בעצם לכפיל שלו בשואה), הופכים לחברים טובים, משחקים שחמט, שותים, אוכלים, ואפילו היהודי מזהיר את הכפיל של היטלר שהמוסד עומד לעצור אותו ועליו לברוח, כי הדמויות השליליות הם דווקא מהמוסד והשגרירות הישראלית.
ונסיים בחוקיות של הסרטים, שבאה לביטויה במיוחד בסרט האיטלקי "נוסטלגיה". הפסטיבל היה רגיל, ממוצע טוב פלוס בסולם קורי, חוויה בלתי רגילה, מפץ אינטלקטואלי שמתרחש אחרי שרואים כמה עשרות סרטים. דיברנו על העצמה נשית שזה באופנה, הרבה פחות על מהגרים וסרטי מסע, חוזרים לשנות הארבעים והחמישים, ביוגרפיות.
גברת האריס בסרטים של פעם הייתה מתחתנת עם המרקיז, הפעם - עם האנגלי האמיד, נשמע יותר סביר. אבל לא ייתכן שנער עבריין שהשתתף ברצח יחזור לנפולי אחרי שעשה קריירה במצרים (והתאסלם) ולא יבוא על עונשו. אבל את העונש הוא לא מקבל מהמשטרה המושחתת אלא משותפו לרצח המפחד שילשין עליו. ובא לציון גואל!
עד הרגע האחרון אינך יודע מה יהיה סוף הסרט, גם פה התסריטאי מתלבט כקיסר רומא אם להרוג את הגלדיאטור. אבל השותף לרצח חייב למות, כי זה חוק בלתי כתוב, גם אם אין כבר קוד סרטים, גם אם הגיבור השתקם. שומעים זאת במוזיקה, אני "חש" זאת כשועל סרטים שראה כבר אלפי סרטים, ולכן אין ברירה צריך למות ב"אופרה"...
