מלחמת אי-ההבנות (1)

מלחמת יום הכיפורים נותרה פצע מדמם, שאינו מוכן להגליד, למרות שעבר כמעט יובל משנים מפתיחתה, כיוון שטרם נוקזה ממנו המוגלה. לדעתי, שמָהּ צריך להיות, "מלחמת אי-ההבנות" - כיוון שהייתה מלוּוה באי-הבנות מקצועיות חמורות, שעלו לנו מחיר עתק בחיי אדם, ומרבית הציבור הישראלי אינו מבין את משמעויותיהן ומה אִתרע לנו באותם הימים הארורים.

זלזול באויב, שאננות ורהב

מלחמת ההתשה חיסלה, למעשה, את גמאל עבד אלנאצר - נשיא מצרים, שהציבור הישראלי למד לתעבו ולהעליבו, שמת ב-28 בספטמבר 1970, ואנוואר סאדאת, סגנו, החליפו, כנראה בניגוד לציפיות רבים, כולל אנשי מחלקת המחקר באגף המודיעין. הם הסתמכו על הערכה עלובה, שכתב שמעון שמיר - אז מזרחן צעיר, שזרח בשמי אוניברסיטת תל אביב - שזלזלה באישיות סאדאת וביכולתו להנהיג. אלא שמציאות אינה נקבעת על-ידי ניירות מקושקשים באמ"ן, וכפי שהטיח ח"כ יצחק רבין בדיון של ועדת הכנסת לחוץ ולביטחון, כמה שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, הטעה אמ"ן את הקברניטים - כי זו דרכו.

בנוסף, אנו לוקים עוד מלפני מלחמת הקוממיות בזלזול באויב, שגורם לנו מדי פעם הפתעות קשות; משאננות, שמפריעה להתכונן כיאות למלחמה הקר̤בה; ומ̤רהב, שאין לו הסבר, ואין לו הצדקה. כולם יחד - מתכון לאסון ודאי בתרבות של חוסר משמעת, של אלתור, של אנטי-אינטלקטואליזם ושל חוסר מקצועיות, הרווחת במדינה ובצבא.

השגת שליטה אווירית

מלחמת ההתשה הכריחה את חיל-האוויר לחשוב יצירתית כיצד ישיג שליטה בשמי מצרים במלחמה הבאה. חיל-האוויר תכנן, לפחות, שתי תוכניות גדולות - "תגר" ו"בנדיגו" - שנועדו ללא קשר ביניהן לפתור את הבעיה האסטרטגית: חיל-האוויר היה מנוע מלפעול בשמי התעלה ומזרח מצרים בלעדי דיכוי מוקדם של הסוללות נ"מ. לכן, עם כניסתו לתפקידו, בתחילת 1973, הודיע אלוף בני פלד, המפקד הנכנס של חיל-האוויר, לרא"ל דוד אלעזר, הרמטכ"ל, כי בפרוץ מלחמה יידרשו לחיל ארבעים ושמונה שעות למשימת השגת שליטה אווירית, ולא יעמוד לרשות צבא היבשה.

אלעזר לא דיווח לפלד בפגישתם, כי גולדה מאיר, ראש הממשלה, הגיעה להסכם מדיני עם האמריקנים, שבכל מקרה לא תפתח ישראל את המלחמה הבאה במכה מקדימה; וגם לא אחר-כך. משמע, אין תוחלת ל"תגר", או ל"בנדיגו", וחיל-האוויר ייאלץ לפעול במלחמה מול מערכים צפופים נ"מ, שהקימו המצרים בסיוע סובייטי במזרח מצרים.

אומנם, יש הסתברות, שאלעזר לא ידע מההסכמה עם האמריקנים, או שלא הבין את משמעותה האסטרטגית; ולכן, לא עדכן את פלד. אני מצדד באפשרות השנייה. יש גם סבירות לאפשרות, שאלעזר לא הבין את דברי פלד. קצינים בחיל-האוויר לא טרחו מעולם להסביר לקציני יבשה, או לקציני ים, את בעיותיהם, ולהפך. כידוע, חיל-האוויר היה תמיד "חיל זר, ורק לפעמים ידידותי".

ראוי לציין, כי הטילים נ"מ הסובייטיים היו אתגר טכנולוגי קשה. האמריקנים כשלו בוויטנאם מול טילים נ"מ SA-2, אך במלחמת ההתשה כבר פעלו נגד חיל-האוויר טילים SA-3, ובמלחמת יום הכיפורים - טילים SA-6. האמריקנים ציידו אותנו בערכות ("פּוֹדים"), שכביכול עמדו במבחן במלחמת ויטנאם, אך לא התאמו כלל למלחמת ההתשה, ו"הטיל כופף את כנף המטוס", כדברי עזר ויצמן.

ראוי לציין, כי המידע על עבודת היחידה ללוחמה אלקטרונית של חיל-האוויר מול הטילים הסובייטיים - עדיין מסווג. בכל אופן, אליבא דכולי עלמא, היא לא ניכרה בשדות הקרב ביום הכיפורים.

כשחיל-האוויר הודיע לרמטכ"ל, שלא יעמוד לרשות כוחות היבשה ב-48 השעות הראשונות למלחמה - לא היה שום היגיון לרעיון "הסדיר יבלום", שמשמעותו אוגדה 252 לבדה תעמוד במלחמה מול שתי ארמיות מצריות בלי סיוע אווירי.

מלחמת שבע השנים

יש רגליים להנחה, שהחלוקה בין מלחמת ששת הימים למלחמת ההתשה ולמלחמת יום הכיפורים אינה נכונה, וזו מלחמה אחת - מלחמת שבע השנים (1974-1967). אם תרצו, זו מלחמה ארוכה בהרבה, שהתחילה ב"מלחמה על המים" בצפון ובחדירות ראשונות של ארגון פתח לחבלה בישראל (אמצע שנות השישים), והסתיימה בהחזרה בשלבים של חצי-האי סיני למצרים. אולי סופה רק ביישום הסכמי קמפ דיוויד, שהחזירו למצרים את כל סיני "עד לגרגר החול האחרון" (1982). וכבר כתבתי על זה לא אחת - גם באתר הזה. ואיני היחיד שחושב כך.

אם זו מלחמה אחת, ואם שלוש - הלקח היחיד שהפיק צבאנו ממלחמת ששת הימים וממלחמת ההתשה היה, כנראה, להרבות באלבומי ניצחון ובדברי רהב, שסימאו את הציבור הישראלי, ולבסוף הביאו את הצבא להאמין בהם (אוטו-סוגסטיה). לצורך מחקר לפני יותר מעשור, אספתי עדויות כתובות ובעל-פה של מפקדים ושל חיילים על אווירת זחיחות הדעת בצה"ל, על שאננות, על יהירות המפקדים ועל תרבות של זלזול באויב. מאמרי על התרבות, שאפשרה את ההפתעה, פורסם בספרנו "ניצחון בסבירות גבוהה" (שרידות ואפי מלצר, 2017), המציג צד אחר, ביקורתי, של מלחמת יום הכיפורים.

עושר המידע, שנאסף במחלקת המחקר באמ"ן וב"מוסד" בין כסה לעשור ואף לפני כן, היה שמור לנו לרועץ, ורק השכם בבוקר יום הכיפורים התעשת מעט המטכ"ל, אחרי קבלת התרעה מצבי זמיר, ראש "המוסד", שנפגש בלילה בלונדון עם "המלאך", הסוכן הבכיר שלו, ד"ר מרוואן אשרף, אך לא התכונן למלחמה. למפקדים וללוחמים בקווי החזית לא נמסר דבר, והם הופתעו בפרוץ המלחמה, למרות שבעורף כבר הופעל גיוס שקט של הרבה יחידות.

אלוף אלברט מנדלר, מפקד אוגדה 252, שהגנה על קו התעלה, כינס את מפקדי יחידותיו לקבוצת פקודות אחרי שתים-עשרה בצהריים, כששעת ה-ש' המצרית-סורית נקבעה ל-13.50. זאת אומרת, שקבוצות הפקודות של שלושת המח"טים שלו החלו רק קרוב לשעת ה-ש' המצרית, ונפסקו עם המטס הראשון של חיל-האוויר המצרי על קו המעוזים ועל המפקדות. גם בגולן לא הבינו, שזו מלחמה, ורוב מפקדי היחידות פעלו כאילו המדובר ב"יום קרב" ("אורקל").

יש הסבורים, שזה היה דווקא נס, כיוון שלו נערך צה"ל בהיקף מלא בגולן ובתעלה - היה שיעור אבדותינו, פצועינו, שבוינו ונעדרינו ר"ל עצום פי כמה וכמה. זאת, כיוון שצבאנו אומן והוכשר בהוצאות עתק למלחמה הלא-נכונה - זו, שקדמה למלחמתנו האחרונה - ולא היה מסוגל להתמודד עם המתקפה המצרית ועם המתקפה הסורית בפרוץ המלחמה.

לצבאנו יש נטייה תורשתית לא לתחקר קרבות ומלחמות, בעיקר, כדי לשמור על יוקרת מפקדים ויחידות, וכתוצאה מכך הלקחים, שכביכול מפיק, הם אמירות כלליות (טרוּאיזם) שאין להן בסיס. כפי שאמר החכם באדם, "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (משלי כ"ו, פסוק י"א). ובעברית של יום-יום: אנחנו משלמים את שכר הלימוד היקר מאוד במלחמה ואיננו לומדים ממנה דבר.

לעומת צבא היבשה וחיל-האוויר, הכין חיל-הים את עצמו היטב למלחמה, ולא הלך שולל אחרי הערכת אמ"ן, אלא התכונן למלחמה (אחרי שביצע בשבוע שלפניה תרגיל גדול, שבחן את תורת הלחימה שלו, ללא כל קשר למלחמה). החיל היה בסופה של עבודה קשה של הצטיידות בספינות סער קטנות ובטילים ים-ים "גבריאל", שלוותה בכתיבת תורת לחימה, תורת אחזקה ותורת אימונים והדרכה. העבודה נמשכה בהתמדה כעשור וחצי, והניבה תשואה אדירה בזירת הים התיכון מול סטי"לים "אוסה" ו"קומאר", שהיו חמושות בטילים ים-ים "סטיקס", שהיו עדיפים מבצעית, ונוסו בפעילות קרבית (מול המשחתת "אילת" ומול ספינת-הדיג "אורית"). שום סטי"ל לא נפגע במלחמה, ושייטת הסטי"לים שבה לנמל-הבית חוגגת ומנצחת. קרן אור באפלת מלחמת יום הכיפורים, שהמטכ"ל לא ידע איך להפיק ממנה תועלת אסטרטגית.

מחקו את ההגנה

מאז סוף מלחמת ששת הימים, היה ברור, שבכוונת המצרים והסורים לשחרר את הגולן ואת סיני. כלומר, במלחמה הבאה לפני שנעביר בהתקפה את המלחמה לשטח האויב, כפי שטוענת תפיסת הביטחון הבלתי כתובה והבלתי נכונה של ישראל - נצטרך להגן על גבולותיה. למי שלא קלט זאת, הדגימה מלחמת ההתשה בחזית הדרומית את המסר; ונכשלנו בה - בעיקר, כיוון שסמכנו על קו בר-לב, שתוכנן בטמטום צבאי בוטה. הוא היה הישג הנדסי, אך מתכנניו לא הבינו דבר בלחימה, ובנו שורת מבצרים, שלא היו מבצרים, ולא יכלו להגן על עצמם, ובשום אופן לא היו קו. קראו, למשל, את ביקורתו של גיורא איילנד על קו בר-לב בספרו, "לא נרדם בלילות" (ידיעות אחרונות, 2018) ועל כך, שלא הפקנו לקחים מכישלונו; ובלבנון חזרנו על השגיאה הנוראה. קו בר-לב חייב תנועה מינהלתית רבה על הצירים לאורך התעלה - לתספוק המעוזים ולתחזוקם, לפינוי חולים ופצועים, למתן שירות שקם, להוצאת חיילים לחופשות ולהחזרתם ולהחלפת גדודים, שאיישו את הקו. רוב המעוזים לא היו בקשר עין עם שכניהם, ולא חיפו באש זה על זה - כנדרש מקו. במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים התברר, שהם גם לא מתאימים ללחימה, אלא רק לתצפיות.

הקומנדו המצרי שלט לחלוטין במלחמת ההתשה על הצירים לאורך תעלת סואץ, וצבאנו יכול היה לנוע בהם רק כשהמצרים נסוגו לגדה המערבית של התעלה לאחר קרבות, שהפילו בצדנו קרבנות, פצועים ושבויים; וחוזר חלילה. הצירים הפכו למלכודת-מוות, שאוגדה 252 לא הצליחה לפרקה. זה נבע מתוך אי-הבנה שחצנית של הרמטכ"ל חיים בר-לב, שדחה את הרעיון להגן על סיני באמצעות הגנה ניידת ולא באמצעות הגנה נייחת, שתהפוך את המעוזים ואת הנעים אליהם ומהם לברווזים במטווח.

אריק שרון, שיחד עם ישראל טל צידד בהגנה ניידת, מונה למגינת-לבו של בר-לב לאלוף פיקוד הדרום. עוד מתחילת שנות החמישים זרם דם רע בין שרון לבין בר-לב, ויש הרבה גרסאות על סיבת המריבה, שהסבה נזק עצום לביטחון ישראל, ונמשכה בעוצמה אדירה גם כשניהם היו אנשי מילואים, במלחמת יום הכיפורים. עם כניסתו לתפקידו החל שרון, כמובן, בלי אישור, ליישם את רעיונותיו לגבי הגנת סיני. הוא הבין את הטעות בהקמת המעוזים, ודיללם. לאחר תרגיל באוגדה 252, קבע - סיפר תא"ל מיל' אמיר ראובני - כי עם פרוץ מלחמה יש לפנות מיד את המעוזים מאנשיהם. לשם כך, הורה להציב בכל מעוז זחל"ם, או שניים, בהתאם לכמות הלוחמים במעוז - כדי שיוכלו להתפנות בעצמם מיד בפרוץ האש.

שמואל גורודיש-גונן, שהחליפו - מינוי אישי תמוה, בלשון המעטה, של רא"ל דוד אלעזר (גם הוא אויב בנפש של שרון עוד משנות החמישים) - התנהג, בהתאם למסורת בצבאנו: מפקד חדש מבטל את כל הוראות קודמו, ומנפיק הוראות חדשות. כפי שתיאר זאת בלעג קצין בכיר: "מי שהיה לפניי אידיוט, ומי שיבוא אחריי - גמד". בסופו של דבר לא הייתה תוכנית להגנת סיני, ולפקודה "שובך יונים" המפורסמת היו כמה גרסאות. זו הייתה לכאורה פקודה לפריסת כוחות אוגדה 252, ולא תוכנית מסודרת להגנת סיני.

תוכנית להגנה יש לה הרבה מרכיבים, ויש לאמן את הכוחות בה, ולתרגלם. היא צריכה לכלול כמה קווים, והוראה מפורשת מתי לסגת מקו לקו. במערב סיני לא היה שום קו, ובטיפשות מבצעית הורו לחטיבות השריון להגן על קו המים כאילו היה מקודש מדאורייתא. לכן, כנראה, לא ניתנה פקודה למעוזים להתפנות. יתר על כן, מפקדי פיקוד הדרום פקדו על הטנקים, שהצליחו לחבור בלחימה קשה למעוזים, לא לפנות לוחמים מהמעוזים; ובאחד המעוזים אף פקדו להוריד באלימות לוחמים, שעלו על סיפוני הטנקים בתקווה להינצל.

המעוזים גזלו מאוגדה 252 משאבים רבים עם פרוץ המלחמה, כיוון שכפי שניתח שרון, הם נטל מבצעי. פקודה נבונה לפנותם מיד, גם בכוחות עצמיים, הייתה חוסכת הרבה סבל, עגמת-נפש ואבדות בנפש ובציוד קרבי. לוחמים ומפקדים בגזרת חטמ"ר 275 בצפון התעלה דיווחו, כי את פקודת הנסיגה נתנה להם ביוזמתה (!) רב"ט תיקי וידאס, שהייתה קשרית בחדר המלחמה (חמ"ל) של החטמ"ר. ספרה ("קולות שתמיד אתי", ספריית מעריב, 2004) מאושש את אמירתם. אין פלא, שלאחר המלחמה המליצו אנשי חטמ"ר 275 לקבוע כלקח מהמלחמה, שאין להשאיר במלחמה נשים בחמ"לים.