הבחירות בפתח - השאלות הבוערות לפתחנו

העובדה שהבחירות מצויות כבר עכשיו על סף דלתותינו (1.11.22) ממש, מחייבת אותנו להדרש לשאלות יסוד, אותן עלינו לשאול כל זוכה בניצחון, ובאותה מידה גם כל ה"נידון", בתוקף החלטת הבוחר/ת, לישיבה באופוזיציה: לאן פני מדינת ישראל מועדות? והפעם, על-רקע האירועים האחרונים בצפון, זו איננה שאלה היפותטית בשום אופן. יש בה משום תחזית מאיימת במיוחד.

בשונה מכל ההסכמים עליהם חתמה ישראל בעבר, הפעם קיים חידוש. בשולי ההסכם האחרון (התווית גבולותיו של שדה הגז), בשונה מן העבר, ניבטת אלינו עכשיו, בכל חומרתה, שאלת השאלות: האם מול ההתעצמות, שאיננה מוטלת בספק, של החיזבאללה בלבנון (ושל אירן, הבוסית הגדולה, שעד כה, המתינה לשעת הכושר לצוד את טרפה, מיד לכשתסיים את השחזת ציפרניה), מציגה ישראל תשובה ראויה ונכונה מבחינה ביטחונית. ואם לאו, מה עליה לעשות כדי שתשובה כזו אכן תיכון לבטח מול אותה מדינת ג'יהאד, במהותה, ההולכת ומתפתחת לכדי היותה מעצמה בעלת נשק גרעיני?

בשל מלחמות היהודים, כלי נשק מסוים מאד, שעשוי היה לייצר אפשרות לשוויון, לאיזון, ולו קל שבקלים, בתמונת המאזניים שכפותיהן נעות עתה לרעת ישראל - והוא הצוללות, נשלל מאתנו. אולי יגיע בעוד שנתיים, אולי בעוד חמש שנים, אולי מועד האספקה ירחק מאתנו שוב, אם תתלקח שוב אותה מלחמת יהודים? הרי במחוזותינו הכל פוליטי... ואם הכל פוליטי, הכל גם מותר ואפשרי.

כל המסב פניו וממאן לראות את האמת, חוטא לכולנו. וכידוע חטא ההתעלמות, חטא הסבת הפנים, הוא החמור שבכל החטאים, בהם יכול לשאת המדינאי, איש הציבור, עליו נפל עול ניהולה של מדינה, שענייניה סבוכים ומורכבים כישראל. חטא ההתעלמות יגרום בהכרח לאסון בממדים טקטוניים.

ישראל עברה תקופה מיוחדת ב-75 שנות קיומה. שיאה היה במהלך השנים האחרונות דווקא. הוא כלל גאות של שנאה רושפת, כזו שהוצאה מבית החזיון הטבעי שלה - הכנסת, והועתקה אל הרחוב. יש הרואים את ראשיתה בהפגנת רוטשילד (יולי 2011), תוכנה בהתכנסויות, אם קטנות ואם גדולות, בצמתים ובמרכזי ערים, עיקרה ביכולתה המוכחת להכשיר באופן שיטתי את דעת הקהל לפוטש פוליטי-ציבורי, קריא עוקף כנסת, קריא עוקף ההליך הדמוקרטי המקובל.

במהלך השינוי הטקטוני האמור, אכן התברר כי יש גורמים, ארגונים, עלומים, סמויים מן העיין, שלרשותם כסף רב. הם אחוזים, אם ב'אטרף' לשמו, אם באמביציה מוזרה שאינה יודעת גבולות. מגמתם אחת: לעצב מבנה פוליטי אחר לישראל. החלפת שלטון, באמצעות מניפולציה ציבורית, חריגה, אלימה, שבסיס כוחה הוא בהקמת משולש כוחות, שיסודו בחבירה של 3 גורמים מרכזיים בחברה המתייסרת שלנו: עולם המשפט, המדיה - התקשורת, וקבוצה פוליטית שנדחקה לשוליים, והיא אשר סיפחה אליה מיעוט מתוסכל ומר נפש, של החוששים משלטון הימין ומהעומד בראשו.

יש מבין מארגני אותו פוטש שגם ירשו מאבותיהם את תהילת העבר הציבורית ו"הישגיה", משם קיבלו את ההכשר. ה"סזון" ואלטלנה, כשיא מאווייהם הפוליטיים, התואמים גם לימים אלה. הגם שנטיות הלב האמורות הן של מיעוט קטן, הינן בניגוד זועק, לרוב מניין ובניין אזרחי ישראל, היהודים, שבינינו, אותו מיעוט קטן הוא שניצח, לפחות בשלב זה.

לעולם לא נעכל את המראות מבלפור (שהיו בדיעבד חלק ממנו), על המיצגים/המתנפחים שהוצגו שם, והציגו שבירת כללים טוטאלית, כללים של מוסר, כללים של דפוסי התנהגות חברתיים, גם כללים של אחריות חברתית בימי מגיפה. לעולם לא נשכח את המחלוקת העזה שפרצה בתוכנו סביב ה - 'רק לא ביבי' וה - 'רק ביבי', זו שיצרה מלחמת הכל בכל. היא שיסעה לחלוטין את החברה היהודית. מחלוקת זו הותירה אותנו חבולים ופצועים.

גם החברה הערבית חבולה ומוכה

לימים התברר כי גם החברה הערבית חבולה ומוכה. מטעמים אחרים לגמרי. רמת הפשיעה, נתגלתה כבעיה שכמעט איננה ניתנת לפתרון, בוודאי לא בנוסח 'זבנג וגמרנו'. הטפטוף הקבוע של נשק ישראל /צהל"י, מנשקיות הצבא בואכה הגדה ואף מישראל עצמה, במהלך שנים, כאשר רמטכלי"ם מוערכים אינם פועלים למיגור תופעה זו בפתחי מחנותיהם, מעיקה מאוד כיום ובדין על אוכלוסייה, מוסלמית בעיקרה. אומנם מרבית הפרטים בה שואפים ליחסי שלום ולשיתוף פעולה עם הרוב היהודי, אולם היא גם מעיקה ובדיעבד, על שכניה היהודים. עובדה זו קיבלה משנה תוקף מיד כאשר התבררה החבירה האוטומטית כמעט בין פשיעה פלילית לבין פשיעה לאומנית, שלה פוטינציאל הרס מפתיע. כפי שהתברר במאורעות מאי 2021.

מכל האמור לעיל מסתבר כי השאלה מה יקרה אחרי הבחירות הקרובות, מה תהא דמותה של החברה שלנו, כיצד היא תתמודד מהיום ההוא והלאה עם בעיותיה, כאשר מוכח עד עתה לגבי חלק גדול מהן, שלא עשתה זאת בהצלחה יתרה.

וכך אנו קוראים ולומדים, היום מאמצעי התקשורת, כי הנה מתחדשות שוב הפגנות ה"בודדים", על הגשרים, בכיכרות ובצמתים. האם הדברים הללו מתרחשים במסגרת "חימום הקנים" לסיבוב ב' המתרגש עלינו? לרגע זה נראה כי מדובר בקומץ כאן וקומץ שם. אבל השאלה הטורדת היא האם שוב נפתחו מבועי השפע הממוני של הפגנות העבר, אותם ימי בלפור העליזים, נוסח סדום החדשה? האם נמשך המסע להרס הדמוקרטיה?

היד העלומה והפתוחה לרווחה, העוסקת בארגון ובמימון המחאות הללו על הגשרים ובצמתים, מהווה תזכורת לקיומו של אותו רמץ בוער, בינתיים במסתרים, אך בהמתנה לשעתו הגדולה שוב אחרי הבחירות - עת יפרוץ מחדש בפרץ השנאה הידוע. לכן כל הפגנה כזו, גם אם היא נראית כשל אותם "בודדים" על הגשרים, היא התקפה ישירה ובוטה שוב, בסגנון הישן, על הדמוקרטיה.

מעולם לא שמעתי על הפגנות נגד האופוזיציה במדינות אחרות ובמשטרים אחרים. זו המצאה של השמאל הישראלי. המצאה שנועדה לתמוך בהמשך הפוטש האנטי חברתי והאנטי דמוקרטי, המתנהל במחוזותינו ללא הרף. פוטש שמטרתו להרוס את המשטר הפרלמנטרי בישראל, ולהכשיר את המסלול החדש, האלטרנטיבי, של ממשלת "הריפוי": ברית עם תנועת החמאס הערבית. ברית שתוביל בדיעבד להכחדת הרעיון הציוני. וכרגיל אנו מגיעים הפעם לשאלה מה תעשה אותה "ברית" מחודשת עם הפלג הדרומי של התנועה האיסלאמית. האם הם יתמכו מבחוץ בממשלה שתקום?

וכאן המקום להבהיר. שיתוף הפעולה עם מנסור עבאס יו"ר רעם, הינו מהלך לגיטימי לחלוטין במשטר דמוקרטי. הוא לגיטימי בין אם יעשה אותו יאיר לפיד אחרי הבחירות, ובין אם יעשה אותו בנימין נתניהו כנ"ל. אלא, וכאן אלא גדול מאד: כל ממשלה שתזדקק לשיתוף פעולה מעין זה, אמורה לדעת מראש ואמורים לדעת מקימיה, כי נגזר על המשילות בנגב לחלוף מן העולם, כי נגזר על שארית הסיכוי של ממשלות ישראל לאכוף חקיקה שתמנע ביזת שטחי קרקע מידי יהודים, ושתאפשר הפעלה נמרצת של השב"כ במגזר האזרחי הערבי. ומשמעות נוספת לטווח הבינוני והרחוק: איבוד זהותה היהודית של המדינה בתוקף חקיקה שתאפשר פעילות חברתית תמימה כביכול: איחוד משפחות, היתרי עבודה הניתנים בנדיבות, ושינוי שיטחי שיפוט בתחום המוניציפלי: קריא הגדלתם לטובת ההתיישבות הערבית. הבחירות הפעם הם על עתידה של הדמוקרטיה בישראל, הן על עתידה של ישראל כמדינתו של העם היהודי.