הוד עריצותה - פנקס הקטן מופיע בתמונע

"אנשי הגשם מתכווצים במעיליהם/הם כבר למדו איך להצניע את עצמם/טיפות גדולות זולגות מכחול לילותיהם/טיפות גדולות זולגות על עלבונם... אם אהובייך יפקירוך/אם תחניק אותך בגידה/אם לשלום כבר איש אותך לא יברך/אנשי הגשם יכתירוך/למלכתם היחידה/ויחלקו איתך את לחם צערך" ("אנשי הגשם"/רחל שפירא).

בסצנת הסיום פנקס הקטן מובל לפתחו של הלא נודע ישוב על כיסא. זה היה אותו כיסא ששימש עד לא מכבר את "הוד מעלתה", וברגעיו האחרונים נדמה כי התמזגו להם הגבירה והעבד. לפחות מבחינה אמנותית-תפאורתית היו לאיש אחד, אשלייה אופטית שכמו הייתה שווה הכל, עולם ומלואו עבור גיבורנו המעונה.

אז מהי הערצה? שואלת תוכניית ההצגה "פנקס הקטן" המועלית בימים אלו בתיאטרון תמונע. והמענה לכך הוא רגש אנושי שבו אדם מגלה הערכה רבה כלפי אדם אחר. וזה כבר בעיני המתבונן. פנקס (שבשירו של דן אלמגור, בלחנו של מתי כספי ובביצועו הבלתי נשכח של ששי קשת, היה נער מעלית, ואילו בהצגה הוא פיקולו במועדון ריקודים) לא רואה בזה התבטלות, כניעה או נחיתות. להפך. בשבילו זאת זכות כמעט תנ"כית לעבוד את האישה אליה הוא נכסף. לרומם אותה, לחוש לעזרתה, להיות למענה בכל עת, ואף להרחיק לכת מזה. רוז ספארקס הרקדנית הכי יפה בניו-יורק היא מושא הערצתו, וכפי שהבנתם איננה מבחינה בקיומו. זאת אומרת, לא קיומו הממשי והגשמי, אלא במאווייו להיהפך לבן זוגה. עבורה הוא כלי שרת המיועד לסיפוק צרכיה ותו לא. עבורו היא ההוכחה לגדלות הנפש ולתעצומות הנפש המתגברים בו. "אנשי הגשם ממתינים לך בפינה/נאמנים כצל, סבלניים כזמן/וכל יום שעובר, כל חודש, כל שנה/לוקחים אותך לעבר מפתנם".

המחזאי דניאל בוצר הפליא להמחיש את סיפורו של דיימון ראניון, ולקרום עור וגידים בדמותו (העלובה? החידתית?) של פנקס. סיטואציה טרגית גורמת לרוז לנכות צמיתה, וכשהיא על כיסא גלגלים פנקס הופך למושיע הרגעי שלה. הוא לוקח אותה תחת חסותו, מפרנס ומכלכל אותה ככל שידו משגת, נענה לגחמותיה, ואף מגלגל אותה מניו-יורק אל מיאמי, שם האקלים יטיב עם בריאותה. הבמאית והדרמטורגית דליה שימקו יצקה במומחיות וברגישות את כל מנעד התחושות עבורנו הצופים כשאנחנו מתבוננים בפנקס וברוז. בוז, חמלה, התקוממות. שימקו לא חד-משמעית בהכרח כלפי מי מהדמויות, גם כלפי הנבלים וגם כלפי הנדכאים. היא ממצבת אותם של ציר של זמן, מקום ונסיבות חברתיות. תתכבדו ותשפטו כראות עיניכם.

זהו מסע מפרך שאורך ימים רבים, ובמהלכו פוגשים הצמד ברנשים מפוקפקים, אנשים מיטיבים, ובעיקר מנסים להתוודע אל מה שמתרקם ביניהם. במסע הזה פנקס יעצים את דבקותו בהוד מעלתה, ואילו היא תטעה לחשוב כי פגישה מקרית עם גברבר מרשים במיאמי תגאל אותה מייסוריה, ובמהרה תקשור את גורלה עם גבר חלומותיה, אך במהרה תתברר האמת. הניצול בו השתמשה כלפי פנקס יתהפך לכיוונה כחרב פיפיות, והיא תחווה כצדק פואטי את טעם המניפולציה ההרסנית המוכרת לה כ"כ. בסיומו של המחזה נפגוש את פנקס במצולות השבר של חייו, אך כאמור ראייתו המעוותת תאיר לו את גודל השעה באור נגוהות, ותייצר עבורו מציאות אלטרנטיבית הטעונה במשמעות כמעט הירואית.