נהי רטרוספקטיבי

אם בוחנים באמת המידה של מוצא, יש סיכוי לרבים אם הם עומדים בכישורים ובהשכלה הנדרשים. באותה מידה שאין סיכוי לאלה בשל העדר השכלה, שאותה לא יכלו לרכוש בשל מצבם הכלכלי. אני לא מתייחס לציבור הערבי. שם היא ישנה, בכול הזירות, ובחלקה היא נובעת מכשלון מחפיר של ההנהגה שלהם והעדר רצון ותעוזה מצד הדור הצעיר.

בפוסט שכתבתי לפני כמה שבועות תחת הכותרת "כדור-הארץ מוסיף לנוע", ציינתי כמה תופעות שעמדו ביסוד תוצאות הבחירות האחרונות. "תופעה אחת שיש כאלה ששלפו מן העבר לא רק את המסורת של בית אבא אלא הוציאו מן האוב תחושות נוספות, מרירות. כל מיני קיפוחים היסטוריים, מפא"י, מעברות, האשכנזים, "ישראל השנייה". ואין זה משנה, אם הם נשארו באומללותם או שהפכו לסולת ולשמנת של הארץ - כלכלית, חברתית ותרבותית. ראוי לפוסט נפרד". והנה אני מקיים את ההבטחה שלי.

אוי כמה נעימים היו הייסורים שסבלנו אז

סופר כי בעיירה שלי, במרכז פולין, זדונסקה וולה, אחד הטיפוסים התמהוניים היה אדם בכינוי "שמנטיק". הוא היה מהלך בחוצות וצועק " הָיינט וועֶלעָך הוּבֶּען אָ זוֹינֶע ייסירים, א זוינע יסירים א זוינע יסירים". בתרגום: היום יהיו לי יסורים כאלה, יסורים כאלה יסורים כאלה. שמנטיק צפה את הייסורים מראש. כיום מתרפקים עליהם בדיעבד. "הוי אלה ייסורים עברתי". לסוג הזה שייך סרט המחזמר וקומדיה מוזיקלית Oh what a lovely war "הוי איזו מלחמה נהדרת". הסרט בבימויו של ריצ'רד אטינבורו ובהשתתפות כל המי ומי בכוכבי הוליווד אז בשלהיי שנות ה-60, הוא על בסיס מחזה בשם דומה שכתבה וביימה ג'ואן ליטלווד ב-1963. זאת היא סטירה נשכנית על הנוסטלגיה למלחמת העולם הראשונה ובעצם לכול המלחמות. זאת כאשר הווטראנים נזכרים בנוסטלגיה על הסבל הרב ועל מעשיי הגבורה שלהם.

משהו בכיוון אחר הן הביוגרפיות של ידוענים ישראלים, ביניהם מקרב אנשי מדיה שהגיעו לפסגת ההשגים בתקשורת, אבל הם דווקא מפליגים לעבר רחוק. הרי אותו ידוען לא התקבל לעבודה כיוון שמצואו ממרוקו, או עירק, או פולין אלא על סמך "קבלות" שהיו לו ועל בסיס ההישגים שלו לאחר קבלתו לעבודה. אני הזכרתי את רפיק חלבי באחד הפוסטים האחרונים שקבלתי אותו לעבודה בחדשות לא מפני שהיה דרוזי אלא מפני שהוא היה מוכשר והוכיח את יכולותיו. זה אמור לגבי אחרים. על אחד מאלה כתב חיים לווינסון בהארץ ככה.

"למרות הצלחתו בחיים, הוא עדיין מרגיש לא שייך. הוא עדיין מהמעברה. קשה להסביר את התחושה הזו למי שלא מרגיש אותה. להסביר למי שמסתובב בארץ כבקיא ורגיל בשביליה את התחושה של מי שכל אינטראקציה בינו ובין העולם הרחב מעלה חששות כמו "מה יחשבו עלי", "האם אני מזרחי מדי", "אני חייב להצטיין תמיד", "צריך להוכיח שאני מתאים". אותה קולגה שכופרת בקיומה של אפליה, למשל, מעולם לא באה לראיון עבודה והתלבטה אם להדגיש את הזהות האשכנזית שלה. היא חלק מהארץ הזאת".

אך לפני שאני עוסק בהשוואות לעליית ניצולי השואה, העלייה שעימה נמניתי אני, שוב איזה מקרה שאני רואה בו תופעה טלפתית מזדמנת. ככה כותב יורם בילו במאמר ביקורת על ספרו החדש של ההיסטוריון דוד אוחנה "גם צלבנים, גם כנענים: מסעותי בארץ ישראל" (מוסף ספרות ותרבות הארץ 25.11.22). "אותי משך במיוחד הפרק הראשון בספר "המורים שלי". זה סיפור הצלחה מובהק המתאר כיצד נהפך הילד מאוז'דה שבצפון מזרח מרוקו לישראלי. כיצד רכש את השכלתו ואת מעמדו האקדמי". חרף תנאי הפתיחה הקשים במעברת הפחנונים המוצפת בקריית גת בחורף 1956, שיכלו בקלות ליהפך מצע לתחושת מרירות וקיפוח, אוחנה בן ה-70 אינו מביט אחורה בזעם אלא בהכרת תודה. הזיכרון המכונן שלו מן הארץ היא של גננת טובה, הנועלת מגפיים ומעמיסה על גבה את הילד בן ה-4 כדי שיוכל להגיע לגן בימי גשם. הוא מדבר על מורים מסורים, על בני הארץ הוותיקים מכל צדי הקשת שעזרו לו להיות מה שהוא עכשיו.

פרופסור דוד אוחנה הוא מן ההיסטוריונים והחוקרים הבולטים בימינו שהוציא ספרים ומחקרים שזכו לתהודה כאן ובחוץ וקוראי הארץ זוכים מדי פעם לקרוא את מאמריו מאירי עיניים בחדות הסגנון ויפי הלשון.

השוואה בלתי אפשרית

אני מנסה לחשוב מה ייחד אותי, כאשכנזי, כשבאתי לארץ כשריד שואה, מעולים אחרים שבאו מארצות מצוקה בעליות הגדולות כמו עירק ומרוקו. ואיני מסוגל. מסיבה פשוטה ודומני שכבר הזכרתי אותה בבלוג זה. הסיבה היא שייחלתי, ואני מייחל עד עצם היום הזה, שמשפחתי הענפה על זקניה, וטפיה, גבריה ונשותיה, היו באים אתי למעברה ולו בתנאים הקשים של קיום. אבל קיום. דומני שדי בך כדי להימנע מכל השוואה. אשר לקליטה, כאשר אנו ילדי השואה באנו לארץ בשנת 1945 היו לנו שלוש אפשרויות, כולם בתחום החקלאי. מוסד חינוכי חקלאי, קיבוץ שחי אז על חקלאות ועבודה או אצל מושבניק בחקלאות. לימים הקמת מושב שיתופי. אלה שלא בחרו באף אחת מתוך אפשרות אלה והיו לא מעטים - באו אל הכפור, או אל החום הצורב. גם מעברה לא הייתה באותם ימים. לא היה שום גורם מלבד משפחה בדרגת קרבה כזאת או אחרת שתתן להם קורת גג ומזון עד שימצאו עבודה וייקלטו.

כשאני סיימתי את מחזור לימודיי בבית הספר החינוכי חקלאי במגדיאל, לא הצטרפתי לגרעין התיישבותי כפי שהיה מצופה ממני אלא באתי לתל אביב. באתי לסביבה מנוכרת. בעיר העברית לא היה היצע, לא בפלחה, לא ברפת ולא בלול. אלה המקצועות שלמדתי בבית הספר החינוכי-חקלאי. בצד העדרם של אלה היה העדר של קבלת פנים חמה. הגישה הייתה צרוף של חמלה וניכור.

הפליטים

אז לא נקראנו ניצולי שואה או שרידי שואה אלא פליטים. אשר לי, כפליט ב-1947, נאלצתי לבלות חודשיים אצל אחת משתי בנות דודות ששרדו, גינה הצעירה, מכיוון שסבי, ממנהיגי "אגודת ישראל" בפולין, קנה להם סרטיפיקטים לבוא לארץ בשנת 1937. בעת ההיא גינה ומשפחתה הטריה התגוררו בדירה צנועה בעין גנים, אז פרבר של פתח תקוה.

התהליך של מציאת עבודה בארץ חרות בזיכרוני עד היום. לאחר מאמצים מצד משה, בן זוגה של גינה, יליד העיר ממשפחת מקימיה, התקבלתי כשוליה של טפסן באחד מאתרי הבנייה באזור. כדי להגיע ממקום מגוריי ולהתייצב לעבודה במקום הייתי צריך לקום לפני השעה חמש בבוקר, בחורף. זה התחיל במסע רגלי של יותר מקילומטר בדרך אל האוטובוס ושוב ברגל, מרחק יותר מכפול, אל מתחם הבנייה. אשר לעבודה, טפסנות היא, למי שלא יודע, התקנת תבניות מלוחות עץ לצורך יציקת בטון לתוכם ולאחר שזה מתייבש מסירים אותם לשימוש חוזר. התחום שלי כלל הוצאת "טשווקלעך", מסמרונים, מן ה"קרעשקעס" - לוחות העצים. השכר היה בהתאם. ככלות הכל מתלמד - סטאז'ר. כשאני, לאחר עקירה כזאת של כמה מסמרים עקומים, מסתכל על השעון - כמה זמן עבר וכמה נותר לי עוד בעבודה "יוצרת" זאת - מחוגיי השעון עייפו.

מציאת דירה משותפת עם כמה חברים הייתה דרך ייסורים בפני עצמה, החל בארגון דמי קדימה וכלה בתשלום מראש של שכר דירה לשלושה חדשים. הסיבה הייתה שבעל הבית היה מודע למסכנותם של העולים. בין היתר החשש שיאבדו את מקום העבודה, בין בגלל העדר השפה העברית, משכורת דלה כשל פועל ערבי וכיו"ב, ואז לא יהיה להם כסף לשכר דירה. והוא כארץ ישראלי שחש סולידריות עם השורדים, לא יהיה לו הלב לפנותם. לכן הוא רוצה להבטיח לעצמו שכר דירה של שלושה חודשים מראש. הגיוני מאוד מצד בעל בית. מצד האדם שבו - כמה נלעג וצבוע, חבל לכלות מילים. מבחינתנו - משימה בלתי אפשרית. לבסוף, הסתדרנו בגלל סולידריות בין הדפוקים. אחד החברים שגורלו שפר לו, גר בתא ציוד ואביזרים ליד הרפת, במושב שבו עבד, ולא שילם על כך, חסך את מעט הכסף שהוא קיבל, והוא ועוד חבר נתנו לנו את הכסף למקדמה - כהלוואה.

זאת היא אפיזודה אחת ומן הקלות ששורדים כמוני עברו בארץ ישראל ואחר כך בישראל בתהליך הקליטה. חשבתי אז שיש דברים חשובים יותר. דומני שזאת הפעם הראשונה בתולדות הבלוג שלי, שבאלף ומאה פוסטים בקירוב, לא ראיתי לנכון לספר על עברי, עברם של ניצולי השואה בארץ. הם מיעטו לדבר לא על עברם הרחוק ולא על הקרוב. ואני רואה את עצמי בר מזל שאני משמש להם איזה "זרקור" קטנטן בהעדרם.

קליטה עצמית

לדברים החשובים האלה נתנה ביטוי ההיסטוריונית וחוקרת השואה בת לניצולים, פרופסור חנה יבלונקה. בספרייה כמו "אחים זרים - ניצולי השואה במדינת ישראל 1948-1952" ובמחקריה שפורסמו במסות שונות, היא הדגישה כי הקליטה החברתית של ניצולי השואה הייתה מיוחדת בסוגה בשל רצונה הנחוש לחדור לרקמת החיים בארץ ובכך להתערות בחיי ההיישוב והמדינה.

במסה שפורסמה במדור "אודות השואה" של "יד ושם" היא כותבת בין היתר: "העולה בבואו ארצה לא נסמך על רשות קולטת כזו או אחרת, שלמעשה לא הייתה אז בנמצא, אלא חיפש בעצמו דרכים ואפשרויות להשתלב בחברה החדשה. התהליך הזה בא לביטוי בעיקר במידת ההתנדבות לצבא, בייחוד במסגרת הגח"ל (גיוס חו"ל) ובתהליך הקמתו של הגח"ל בכלל. שני אלה מקורם בלחץ מלמטה של הניצולים בלא שקדמה לכך הוראה כלשהי או התארגנות מטעם מוסדות היישוב. גם התיישבותם של העולים הניצולים בערים הנטושות, ובייחוד בכפרים הנטושים, הייתה ביטוי להשתלבות. העולים פלשו לבתים הנטושים והתארגנו בעצמם לאגודות קואופרטיוויות שעיקרן שיווק חקלאי משותף, ביצוע פרויקטים של עבודות שונות ובנייתם של מוסדות תרבות ציבוריים".

אטימת המנהרה

התופעה שחנה יבלונקה עומדת עליה, בעצם לא תופעה אלא מגמה ואותן תעצומות הנפש שעמדו להם בשואה, לא היו אפשריים אלמלא, לפחות בשלב הראשון של הקליטה, הם דחקו, ובהצלחה ניכרת, את הטראומה הנוראה שצלקתה הייתה צרובה בהם - בגוף ובנפש. אני קראתי לזה "אטימת המנהרה". במאמר שפרסמתי בכתב העת "כוונים חדשים" (גיליון יוני 1995) כותרת המשנה שלו הייתה: "הרהורים ב-1995 על 1945 ועל קשר השתיקה הגדול". הבאתי את הסיבות העיקריות ל"אטימת המנהרה". וככה נאמר: השחרור הווה קתרזיס עצום ומשכר. לידה מחודשת של תינוק שנותק מחבל הטבור והוא צורח בקול: אני חי, אני נושם. כולם גברים, נשים, צעירות וצעירים נתנו דרור לתשוקת החיים בפרץ של פעילות חברתית ותרבותית. גל אדיר של חדוות חיים הציף את הניצולים".

ומאז אני חוזר ומשמיע את הקול הזה עד ימינו וקול זה אומר: אנו כעוף החול שעלינו מן האודים העשנים ונחתנו בארץ. לא באנו לטפח את פולחן המוות אלא לבשר את בשורת החיים".

זה פענוח החידה מדוע שרידי השואה, ברובם המכריע, במעשים ובכתובים לא התרפסו על התלאות ועל דרך הייסורים במולדת החדשה. בין השאר מכיוון שהם היו עסוקים מאוד במפעל התקומה, אשר כמו השואה, אין לו תקדים בהיסטוריה. אלא שהיא, בניגוד לשואה, לא סופרה כמסכת אחת-עד היום הזה.