רוב השותפויות מתפרקות כדברי רחל היות ש"צר עולמי כעולם נמלה" - כולנו נוטים להרגיש את ה-100% שאנו משקיעים בקשר, בעוד שאנו חווים רק כ-50% ממה שמשקיע הזולת ומכאן הדרך לפנקסנות ולהתפוררות קצרה. במשפחה, בנוסף לכך, אחד האתגרים המודרניים טמון במעבר מתרבות מסורתית (בה היה מקובל להישאר בזוגיות ובעבודה אחת לאורך כל "הקריירה") לדור ה"אינסטנט" - שהורגל להיות במרכז העניינים והפינוקים (כסוג של פיצוי על הורות שאנו חווינו, כך שהאחריות עלינו) ומצפה לכך גם במערכות היחסים הבוגרות.
ההשלכות הן קושי לשאת רגעי אי-נחת, עמימות ועימותים, המובילים לפתרון מהיר של פרידה והקלות הבלתי נסבלת של הדייט הבא (אחת הצרות בעולם התעסוקה - פתרון קונפליקטים בהתפטרות בהודעת ווטסאפ, אם בכלל טורחים להודיע..). בנוסף, השגי המהפכה הפמיניסית - שהעבירה אותנו מזוגיות הישרדותית (מהנדס ואשת מהנדס) לזוגיות שוויונית יותר, גם היא בבחינת "אליה וקוץ בה". בזוגיות ההשרדותית המסורתית, הייתה חלוקת תפקידים ברורה ומתוקף כך היו פחות קונפליקטים - האישה הייתה אחראית על ניהול הבית והגבר סיפק פרנסה. אותו שאלו "במה עוסק" ולאישה אמרו "את נראית נפלא", כי אישה מוצלחת הייתה אישה שגבר שווה בחר בה.
לשמחתנו, עידן שוויון ההזדמנויות מאפשר לנשים לפרנס את עצמן, מוריד את התלות הכלכלית בבעל (שם בסכנת הכחדה) ומעלה את חופש הבחירה לנשים. שני בני הזוג חוזרים הביתה לאחר שעות עבודה רבות ומצפים ליחס. אולם, בעוד שבקריירה שניהם מבינים, שהצלחה דורשת מאמץ ואיננו מצפים לרווחים פאסיביים, בזוגיות יש משאלה לקבל יחס שאינו מותנה (אהבה ללא תנאי), או מנותק מהיחס שאני נותן. טעות נפוצה זו נובעת ממודל האהבה שחווינו בילדות ושאנו משתוקקים לחזור אליו באופן לא מודע; כתינוקות הספיק שהראנו מורת רוח או בכי קל כדי שיפרשו אותנו בלי שנצטרך להסביר, וקיבלנו יחס ללא תנאים או דרישה להדדיות.
אך כידוע - אימא יש רק אחת.... בזוגיות בוגרת כל אחד מבני הזוג צריך לעשות מעבר רגשי מתובענות פסיבית לאקטיביות והדדיות. זה אולי מסביר גם את נטיית המתבגרים להישאר עד גיל מאוחר יחסית בקן ("הילד בן 30 להורים יש חום גבוה..."), ולאחרונה התפתחה אסקולה יחודית במקצועות הטיפול "תסמונת הקן הלא מתרוקן" - שיעודה לסייע לגוזלים המגודלים לפרוש כנפיים.
"החופש לחיות ביחד" ממליץ להעניק חופש לכל אחד מבני הזוג (מחקרים מראים כי כשעושים "הכל ביחד" יש יותר נטייה לשקרים והסתרות - קיים צורך בעצמאות). הרחבה על כך
באתרנו פדה יעוץ ארגוני והדרכה, ובמקביל - מענה של אכפתיות ואהבה לצרכי בן/ת הזוג - כפי שהיית מצפה לקבל.
המלצת הגשה - מודל "א.ה.ב.ה"
א -
אני בסדר? - שאלו עצמכם: האם טוב לי? קחו את האושר לידיכם ואל תצפו לקבלו מהזולת ואז תהיו אנשים שכיף לחיות עמם.
ה -
הדגמה - קחו אחריות על התהתנהלותכם והעבירו את רצונכם לא בביקורת, אלא בדוגמה אישית ("נאה דורש נאה מקיים"). כשבוע של דוגמה אישית, מזמין התאמת סגנון בקרב הצד השני, ואם הרמז לא נקלט, ניתן לשוחח על כך, ולבקש, וסביר להניח שבאווירה זו יעלו סיכויי ההצלחה, ובפרט אם השיח יתנהל באופן הבא;
ב -
בירור צרכי בן/בת הזוג - שיחה אינטימית הכוללת 3 שאלות סקרניות, תוך נכונות ליישם;
א. מה אוהב/ת בזוגיות שלנו וביחס שאני מעניק/ה לך ב. מה אני יכול/ה לשנות כדי שיהיה לנו כיף יותר ביחד.
ג. מה לינו לעשות ביחד בכדי שזה יצליח - לקיחת אחריות משותפת להצלחה.
ה -
הדדיות - תפיסת הזוגיות כסוג של קריירה, גישה הדדית ושוויונית, היוצרת תחושה של השקעה משותפת, מתוך בחירה וידיעה שאנו קוצרים את שנזרע. אחריות משותפת זו מונעת עמדה של קורבנות, מחזקת את חופש הבחירה והאהבה (לבחור להישאר ולהשתפר ביחד ובכך לחזק את הקשר, במקום למהר לבחור בעצמאות).
