מלכת שבא, בלי תקווה, בלי חלום

ערמת הסחבות התנועעה לפתע, זוג עיניים שחורות הציצו ממנה וקול סדוק נשמע: "אתה לא זוכר אותי? אני ברטוקן, זו שהיית קורא לה מלכת שבא". האפר מהסיגריה הבוערת נשר על הרצפה הקרה. הסתמרתי למקומי, קירות ליבי רעדו ולא בגלל הקור המקפיא של השעה ארבע וחצי לפנות בוקר, בדרכי להליכת הבוקר.

ברכתי אותה בברכת בוקר טוב וכמעט בלעתי לשוני. איך אפשר לדבר על טוב עם מי ששמיכה מטולאת וריצפה קרה הם ביתה, וכל עולמה כולל שקית של חברת אופנה בשקל, בה מחביאה את מה שנשאר ממנה.

הסדרתי נשימותיי, כמעט ומעדתי שוב בשאלה הבנאלית "מה שלומך"? ועצרתי עצמי, אני רואה את שלומה הנורא, העצוב, הקשה מנשוא. חשבתי אולי משהו חברתי יותר "הכל בסדר" וסילקתי הרהור זה, הרי אצלה הכל ממש לא בסדר. הבטתי בערמת הסמרטוטים המתרוממת, היא הסדירה במעט את שערה המפוזר, חייכה חושפת שני טורי שיניים יפות, "אתה זוכר אותי, נכון? מלכת שבא, תראה מה נהיה ממני". כיבתה את הסיגריה שאפרה התפזר על שמיכת הטלאים.

קראו לה ברטוקן, עולה חדשה מאתיופיה, הגיעה בגפה למדינת ישראל, לעמק, עבדה למחייתה במקום אותו ניהלתי. מסורה, חרוצה, אחראית, אכפתית, מוערכת. מלכת שבא, אהבה שכיניתי אותה בחיבה, על יופייה, אצילותה, נדיבותה והאהבה שהרעיפה לכל. עכשיו מלכת שבא מוטלת במרכזה של עיר מתחת לספסל ברזל ירוק, רעבה, מוזנחת, מלוכלכת, חולמת על מקלחת, על מיטה, על קורת גג וארוחה חמה, חולמת בין הסמרטוטים ואפר הסיגריות המתפזר על ידה השמוטה.

דמעות אילמות

התחיל לרדת גשם, לא הרגשתי בטיפות שהתערבבו עם דמעות אילמות. לא יכולתי לזוז, אני, שזכיתי לדבר וברהיטות, להשמיע את קולי, להשמיע קולם של אחרים נאלמתי, נדבקה לשוני לחיכי, לא כמטאפורה כי אם ממש.

ברטוקן הכילה את מבוכתי ושיתפה בקולה השקט, בשפתה הרהוטה, כי פוטרה מעבודתה, חיפשה מקומות עבודה, כל עבודה, סיימה את הכספים ששמרה כדי לשלוח למשפחתה באתיופיה, סולקה מחדרה השכור, נמלטה לטיפה המרה, בה מצאה נחמה, הרחוב היה לביתה, שאריות מזון של מסעדות היו לארוחותיה, הספסל הירוק היה למבצרה מחסה מהצינה ומהשרב, חסרי בית היו לחבריה, והזיכרונות מהטוב היחסי שהיה מנת חלקה היה לקרש הצלתה ותקוותה.

רכושה המועט נגנב, כולל הדרכון. היא לנפשה. השעה כבר חמש ורבע, השחר עלה, ברטוקן שקעה אל ערמת סמרטוטיה, רסיסי חיוך לא ברור נתלו בזווית פיה, "מלכת שבא", אמרה ועצמה עיניה.

שוב פורסמו נתוני העוני במדינת ישראל, הפעם אפילו צקצוקי מס השפתיים השגרתיים לא נשמעו, כולם עסוקים בממשלה היוצאת ובממשלה החדשה, איש כמעט לא התרגש, לא זעק, לא מחה, לא תבע תוכניות הצלה לחסרי הבית ולרעבים, לאנשים הטובים שהצטרפו למעגל הרעב והעוני. אלפי ברטוקנים חדשים הצטרפו בשנה האחרונה לסטטיסטיקת העוני, למשפחת הדלות, לחבורת המסכנות, לעלובי החיים אשר מטה לחמם נשבר ועימם התנפצה תקוותם, אמונתם.

ללא בשורה

לא היו לי מילות נחמה, לא היו לי דברי עידוד, אפילו החיוך המאולץ, המנחם, שביקשתי להעניק לברטוקן השוקעת לתוך עצמה נותר קפוא, מייסר. התחלתי לפסוע לאט, אבני ריחיים על צווארי, משקולות של צער על ליבי, עיניי מונחות על ערמת הסמרטוטים, "אל תשכח את מלכת שבא", ראשי סחרחר.

שעתיים וחצי לאחר מפגש טרם שעלה השחר, שבתי אל הספסל הירוק, מלכת שבא כבר לא הייתה שם, המשכתי לאגף הרווחה, תבעתי התערבות. עובדת סוציאלית נחמדה נדה לי בראשה, היא מוכרת להם, היא ביקשה עזרה, היא בחורה נחמדה, היא ממש מעוררת רחמים. אוקיי, הודיתי בנימוס על האבחון הזריז והאמפטיה, אבל מה עושים עם ה"היא". לעובדת הסוציאלית הנחמדה לא היה מושג מהו שמה של ה"היא", ממנה לא תיוושע מלכת שבא.

למחרת בבוקר התייצבתי בידי שקית קטנה, כוס חמה, מעיל חדש, ללא בשורה, ללא תקווה, ללא נחמה הגעתי לספסל הירוק הקפוא. מלכת שבא לא הייתה שם, השמיכה נותרה מתחת לספסל הירוק, לידה השקית הריקה שלה ובדל בסיגריה עם אפר ארוך שטרם ניתק ממנו.

מלכת שבא היא אחת מתוך שני מיליון ושש מאות אלף בני אדם רעבים, שהעוני בן לוויה בחייהם, שקורת גג הוא חלומם, שהרחוב עולמם. ממשלת ישראל החדשה הבטיחה להיאבק ביוקר המחיה בכל תחומי החיים, כעת נותר רק לקוות שכל נושאי הדגלים החברתיים מכל סיעות הבית יביטו בספסל הירוק הקפוא, בערמת הסמרטוטים שמתחתיו ויחשבו על ברטוקן המובסת, מלכת שבא שנותרה בלי תקווה בלי חלום.