כשהייתי צעיר סיפרו לי על גיבורים שהעזו ושילמו בחייהם כדי לשמור על ביטחוננו. גדלתי בתוך מציאות של "טוב למות בעד ארצנו". סיפרו לנו שחשוב לנו לתרום בלי חשבון למאמץ הלאומי. מסיבה זו קיבלתי על עצמי את המחויבות ללמוד את מה שחייבו אותנו בבית הספר. הבנתי שעלי ללמוד את סיפורי התנך, חשבון, אנגלית, ספרות עברית, היסטוריה ועוד המון נושאים שאני וחברי לשכונה למדנו, השכם והערב כדי לעמוד בדרישות. בשכונה שלנו היה גם בית ספר לילדים הדתיים, הדתיים שהיו מקורבים לזרם הציונות הדתית. זה נראה טבעי שהם למדו והתפללו בפתח כל יום. בחלקים החרדיים של המשפחה שלי, למדו תורה, "והגית בו יומם וליל". הכל נראה טבעי, אפילו לא ממש הציק לי שהחרדים לא הולכים לצבא אלא ממשיכים ללמוד. ההיגיון של 1948 נותר גם בשנות החמישים והשישים. אבל מלחמת יום הכיפורים, טרפה את החלום הוורוד. את החלום של כור ההיתוך וישראליות ואני לתומי חשבתי שאני חלק בלתי נפרד ממנה.
מה קרה אז? האמון בממשלה ובחברי הכנסת התרסק. כאבים חברתיים שהיו מראשית הציונות, עלו וצפו וזכו לתשומת לב וכוח פוליטי שהצליח להתבסס במפלגות ובכנסת. הישראליות התמוססה אל מול היהדות החרדית, הציונות הדתית שהפכה להיות יותר משיחית והליכוד שהתאים את עצמו למציאות החדשה והמתחדשת. לא עוד המזרחי שלחם לצד האשכנזי באצ"ל ובלח"י, כפי שנהג לומר מנהיג המפלגה מנחם בגין, אלא המזרחי שגדל בפריפריה ולא אחת גם לא מכיר את משנת אבי הרביזיוניזם, זאב ז'בוטינסקי.
בנקודה הזאת התבהרה לי ורבים אחרים האכזבה. ישראל שינתה פניה, הערכים החדשים עלו וצצו חדשים לבקרים. השיח המקטב הלך והתעצם, עד שהותיר אותנו בלי יכולת לאחוז ידיים במעגל. הריצה אחרי העושר האישי האפילה על הסולידריות החברתית ואפילו כיבתה אותה, או דחקה אותה לפינות נידחות.
ההקדמה הארוכה ממחישה יותר מכל את הבעיה המרכזית, האם יש מקום עוד בישראל 2022 לדבר על ממלכתיות, האם אפשר לדבר על מדינה יהודית, האם ניתן לדבר על מדינת כל אזרחיה. דומה שהתשובה היא לא, הממלכתיות התחלפה במערבולת של תפישות עולם שאינן ניתנות לגישור וכך כל מגזר שמצליח לייצר כוח פוליטי שואב לעצמו תקציבים בשם הממלכתיות שכבר אינה קיימת. החרדים מנהלים אוטונומיה, כך גם הציונות הדתית והערבים. לכל היתר יש מערכת ממלכתית מדומה. החינוך הממלכתי חייב להיענות לצוות הממלכה וללמד תנ"ך, יהדות ולא יכול להפחית ולהעשיר את תלמידיו בידע אחר. החינוך הממלכתי מקבל מורים ומורות שנעים בין המסורת אל הדת אבל החינוך הדתי והחרדי נעולים בפני מורים ומורות שאינם דתיים.
מבחני כניסה
זהו מצב בעייתי, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה אתית. החילוניים אינם יכולים להרשות לעצמם את מה שיתר הזרמים עושים בפועל שהשיא הוא, החינוך הממלכתי והדתי מחויבים בלימודי ליבה והחינוך החרדי פטור מהם. פטור שמלווה אותם גם בדרך ללשכת הגיוס. במילים פשוטות עברנו תהליך של הפרטת הממלכתיות, כל מגזר התבצר בביתו.
נושא לימודי הליבה עומד במרכז הוויכוח בין אנשי החינוך, הן המורים והמורות והן אנשי האקדמיה שרואים בליבה כלי חיוני להכשרת הצעירים לחיים משמעותיים. אך דומה שהליבה נתפשת בצורה אחרת אצל אלה שתורתם היא המרכז, היא ליבת החיים. אני מקבל את התפיסה הזאת, היא אכן מחוברת למציאות שצמחה כאן מול עיננו ובעצם מאותתת לנו להשתחרר מכבלי הממלכתיות. יש במשרד החינוך מינהלים לכל סקטור ומעולם לא עלתה השאלה המתבקשת, פילוג או איחוד? אם התשובה היא פילוג יש לפרק את משרד החינוך ולהקים רשויות ציבוריות לכל זרם ולחדול מהניסיון להכתיב ליבה משותפת לכל הילדים. בגישה הזאת אפשר להחליט אם ומה הם מבחני הכניסה להשכלה גבוהה. במקרה זה יכולה להיות הגישה שאומרת שהכניסה היא חופשית ומי שלא יעמוד בקצב ינשור. כן, זו גישה, ניאוליברלית שתומכת בעיקר במצליחים ואולי גם מחפשת דרכים כאלה ואחרות לסייע לחלשים.
אם הגישה היא איחוד, כי אז יש לפרק את כל המינהלים בחינוך ולבנות מערת ציבורית שתספק את הבסיס הלימודי לכלל התלמידים, בסיס שיהווה ליבת ידע. הגישה הזאת מחייבת הדברות מתמדת וחיפוש דרכים לטוב משותף. זוהי אופציה, לחינוך משותף לילדים שבאים מהמגוון התרבותי. חינוך שנותן חיזוק לתרבות ולמורשת ומתן פלטפורמה לחיים משותפים.
הדבר נוגע גם לניסיונות החוזרים והנשנים של הציונות הדתית להשפיע על החינוך הממלכתי ולשלוט בתכניו. בעבר היו אלה אנשי המפד"ל שעשו זאת בקריצת עין ועד להיום כשהציונות הדתית באמצעות ח"כ בודד שרוצה להתאים תכנים לזרם החילוני. ח"כ אבי מעוז טוען שהוא קיבל מנדט מהעם שבחר בו. אך המציאות, מה לעשות שיש קהל עצום שלא בחר בו בכלל ובוודאי לא למשימה של התערבות בתכנים של הזרם הממלכתי חילוני.
אני אישית מאמין בבתי ספר כאלה שבהם לומדים חילוניים, דתיים, חרדים, יהודים וערבים ביחד. זה קשה לביצוע, אבל התוצאות יכולות להיות, חברה רב גונית ורבת תרבותית שיודעת לפעול גם כמדינה של כל אזרחיה, מדינה ששמה במרכז את האדם, כישות עצמאית הפועלת לטובת הפרט והכלל תוך בניית קודים אתיים ומוסריים מוסכמים.
--
Michael Mero Phd. civil journalist,
political science researcher
+972536600255
[קישור] נרשמים לערוץ הפודקסטים של ד"ר מיכאל מירו
