ואם יש צדק - יופיע מיד!

המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק כתב את השיר "על השחיטה" בה' באייר תרס"ג בעקבות התפרצות רגשית של המשורר עם היוודע דבר פוגרום קישינב

"אָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן -
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!"

למילות שיר עוצמתי וייחודי זה נדרשתי לפני מספר חודשים בעת שנרצח בגן המשחקים בכפר ביר אל-מכסור הילד התם בן הארבע, עמאר אל-שייח חג'יראת, ושוב, פעוט בן שנתיים וחצי מנצרת פארס נורה על ברכי אביו פיראס אל הייב, למוות.

כל רצח הוא איום ונורא, של אישה, של גבר, של זקן, של חסר ישע, של ילדים. למרות זאת הרעידות בגוף מתעצמות אל מול תמונות תמות של ילדים שלא טעמו טעם הרוע, תמימים וזכים. מוות שהלב שותת מכאב והראש מסרב לקבל.

אל מול פניו הטהורות של פארס הקטן נשמעות עלובות כל כך מילים כמו פשע מאורגן, משפחות פשע, דמי חסות, נקמה, חיסול חשבונות. אמונה מעוותת, בלתי אנושית ובלתי מוסרית שסכסוכים, מאבקים, מחלוקות, חייבים לפתור דרך כוונת רובה, כדור אקדח, סכין משוננת, דם, אש ותימרות עשן.

הספירה הבלתי אנושית של מספר הנרצחים במגזר לצד השוואות וסטטיסטיקות לשנה החולפת היא בלתי הגיונית, נוראית. במגזר הערבי מתנהלת מלחמה, מלחמה עקובה מדם אשר מפילה קורבנותיה בכל מקום, בעיר ובכפר, סמוך לגן שעשועים ובסוכת אבלים, בכביש ובסמטאות מוארות. במציאות הנוראה העכשווית אין מרחב מוגן במרחב של ערביי ישראל. אני מסרב להשיא עצות, להציע הצעות, למצא אשמים, להטיל אחריות. עשיתי זאת יותר מידי פעמים ונדמה כי המציאות ונחלי הדם הזורמים ברחובות החברה הערבית בישראל לא פסקו לרגע.

נדמה כי ממשלת ישראל הנכנסת והשר לביטחון לאומי הנכנס ינהגו באופן אחראי ומקצועי אם יזמינו את סגן השר לביטחון פנים היוצא, יואב סגלוביץ, יערכו עימו חפיפה יסודית לבחינת התהליכים המתרחשים בעקבות עבודתו ועבודת צוותו המקצועי בבלימה ובהתמודדות מול הפשע והרצח ברחוב הערבי. סגלוביץ שמונה לתפקיד רב המשמעות הפרויקטור הממשלתי למיגור והמאבק בפשיעה והאלימות במגזר הערבי, הצליח בעבודה יסודית לפצח את "קוד הפשע", למרות מאה ושלושה בני אדם אשר נרצחו מתחילת השנה במגזר הערבי.

כמו שמהממשלה היוצאת היו ציפיות שתצמצם את האלימות והרצח במגזר הערבי במהלך כהונתה, כך יש לצפות כי הממשלה החדשה תהפוך את רחובות הכפרים והערים הערביות לפחות מדממות, פחות מסוכנות, פחות מאיימות.

אנחות, דמעות, כאב וצער אינן תוכנית עבודה. האשמות, הטלת אחריות, הבטחות ומס שפתיים אינן תוכניות עבודה. כדי לצמצם את מעגל הדמים, את תחושת ההפקרות, את תחושת חוסר הביטחון, חייבים להיצמד לתוכנית העבודה הרצינית והיסודית אשר ניצניה מורגשים במקומות מסוימים בחברה הערבית ישראלית.

לפארס הקטן שנרצח על ברכי אביו, לעמאר שנרצח לעיני אמו בגן השעשועים, התוכניות האלה מאוחרות מידי. לזכרם של פארס ועמאר, לחיי הילדים הקטנים התמימים החיים במגזר הערבי חפצי החיים, אין לנו זכות לעצור את כל התהליכים אשר ימנעו את רצח הילד הקטן הבא, שמיים בקשו רחמים על הילדים.