150 שנה להולדת המשורר הלאומי ח.נ. ביאליק (א')

ביום י' בטבת שנת תרל"ג, ינואר 1873, לפני מאה חמישים שנה, נולד בכפר ראדי (אוקראינה כיום) חיים נחמן ביאליק, מי שלימים יהיה המשורר הלאומי של עם ישראל. לצערי, התאריך י' בטבת, המציין מאה וחמישים שנה להולדת המשורר הלאומי, ח. נ. ביאליק, לא נמצא אודותיו שבריר של התייחסות בעיתונות. לא הושחלה מילה באמצעי התקשורת. קשה להבין איך לא ניתן ביטוי הולם לציון התאריך, שלפני מאה חמישים שנה נולד המשורר הלאומי שלנו.

ב-ד' אמות של יריעה קצרה העומדת לרשותי אמלא בשמחה חובה כלפי משורר אהוב עלי במסע דילוגים ובנגיעות קטנטנות בקטעי חייו של משורר, ששיריו אהובים עלי. ברור לי, שאפסח על נושאים רבים. כאמור, המשורר נולד בכפר ראדי ב-1873 ובהגיעו לגיל שש המשפחה עברה לגור בז'יטומיר, עיירה סמוכה לכפר ראדי.

את פרנסתו בעיירה ז'יטומיר מצא אביו המשפחה בבית מרזח. למרבה הכאב, באווירת שיכורים במקום עבודתו בעיירה ז'יטומיר כרע אביו תחת נטל מלחמת הקיום ומצא את מותו באותה שנה, כשביאליק הוא רק ילד בן שש. על אביו כתב בכאב - "לֹא רַבּוֹת רָאִיתִי אֶת אָבִי". מרגש המבט של הבן על אביו בשיר "אָבִי". הנה שורות הפתיחה של השיר:

"מוּזָרָ הָיָה אֹרַח חַיָּיו וּפְלִיאָה נְתִיבוֹתָם
בֵּין שַׁעֲרֵי הַטָּהֳרָה וְהַטֻּמְאָה נָעוּ מַעֲגָלוֹתָם יַחַד
הִתְפַּלֵּש הַקֹּדֶשׁ בַּחוֹל וְהַנִּשְׁגָּב בַּנִּתְעָב הִתְבּוֹסֵס".

נֶטֶל מלחמת הקיום של המשפחה הוטל על אם אלמנה, עליה כתב המשורר שיר המרעיד את הלבבות, הנפגשים עם עולם רוחני של אם יהודייה, הנוטלת על כתפיה לא רק את מלחמת הקיום של המשפחה, אלא חשוב לה לשאת בעול השמירה על נדבכי הקיום שלנו כאומה. ראוי, שניפגש עם מספר שורות מהשיר "אִמִּי זִכְרוֹנָה לִבְרָכָה" -

"אִמִּי, זִכְרוֹנָה לִבְרָכָה, הָיְתָה צַדֶּקֶת גְּמוּרָה
וּבְאַלְמָנוּתָהּ עֲנִיָּה מְרוּדָה
וַיְהִי עֶרֶב שַׁבָּת
הַחַמָּה בְּרֹאשׁ הָאִילָנוֹת -
וּבְבֵיתָהּ לֹא נֵר וְלֹא סְעוּדָה.
בָּדְְקָה וּמָצְאָה עוֹד מַעֲשֶׁה נִסִּים -
שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת -
הֲלֶּחֶם אוֹ הַנֵּרוֹת פָּסָחָה"

ברור שלבטיה לא היו רבים, כי זו אם שנושאת על כתפיה לא רק מחויבות ללחם לילדיה, אלא יש לה גם מחויבות גדולה מאוד כלפי הדלקת נרות שבת המלכה, שהיא נשמת נדבכי היסוד הקיומי שלנו כעם, לכן בחירתה - קניית נרות שבת לנשמתה של היהדות. בחירה זו מלווה בכאבה למראה ילדיה הרעבים המסובים לשלחן השבת -

"וַתֵּבֵךְ הַצַּדֶּקֶת וְדִמְעָה מִקִּמְטֵי לְחַיֶּיהּ נָפְלָה
וְנֵר אֶחָד תָּסָס וְכָבָה
וְעָמְדָה הַשַּׁבָּת נִכְלֶמֶת עִוֶּרֶת עֵינָהּ הָאַחַת.

סבא וסבתא מסייעים לאם האלמנה בגידולו של הילד ח. נ. ביאליק. מבית סבא מגיע ביאליק לישיבה בוולוזין. במוסד החינוכי-התורני, המקרין לימודי תורה, הוא רואה כמעיין ממנו שאב העם היהודי עוז ותעצומות נפש לסבול חיי סחי ומאוס ויכולת עמידה מול עוצמה הרסנית שביקשה להכחידו בגולה - ולא הצליחה. נמצא בשיריו ביטויי הערצה לנכסים התרבותיים שמנחיל בית המדרש לקיומיות היהודים מול עוצמת כוחות ההכחדה. עדות לכך נמצא בשיר - "אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת", שקטעים מעטים ממנו יובאו להלן:

"אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת הַמַּעֲיָן
מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךְ... בִּימֵי הָרָעָה,
עוֹז כַּזֶּה, תַּעֲצוּמוֹת נֶפֶשׁ,
צֵאת שְׁמֵחִים לִקְרָאת מָוֶת,
לִפְשׁוֹט אֶת הַצַּוָּאר
אֶל מַאֲכֶלֶת מְרוּטָה....
לַעֲלוֹת עַל הַמּוֹקֵד
וּבְ"אֶחָד" לָמוּת מוֹת קְדוֹשִׁים......
סוּר אֶל בֵּית הַמִּדְרָש הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן..."

בחג הפסח שנת תרס"ג, 1903, בהיות ח. נ. ביאליק בן שלושים, כתוצאה מהסתה אנטישמית בעיקר בעיתונות הרוסית פקדו את העיר קישנב פרעות - יהודים נטבחו באכזריות רבה, מאות בתים וחנויות נבזזו ועוד מאות רבות נפצעו.

אמנם היו מעט אנשי רוח רוסיים כמו הסופרים מקסים גורקי ואנטון צ'כוב, שגינו בחריפות רבה את הפוגרום ביהודי קישנב, אך למרבה הצער, גילוי הומאני של סופרים מעטים אינו מענה הולם לטבח האכזרי שבוצע באוכלוסייה יהודית. ביאליק בבואו לקישנב חשכו עיניו. קשה היה לו להשלים שתחת עיניו של בורא עולם אפשרי, שהשמש זורחת, השיטה פורחת והשוחט האנטישמי שוחט אנשים שכל "אשמתם", כי הם יהודים - "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט".

צר לי, שאמצעי התקשורת ומערכת החינוך בישראל לא ציינו ב-י' בתשרי את יום הולדתו המאה וחמישים של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.