כך אמר המחשב

דפיקה על הדלת. "מי שם"? שאלתי מופתע, שכן איש לא צלצל מדלת הכניסה הראשית. "משטרה". משטרה? מה פתאום שמשטרה תבוא? שאלתי מבעד לדלת הסגורה. "אתה יכול להראות לי את המגן שלך"? השוטר ענה: "ודאי, איך אתה רוצה לראות אותו"? "דרך העינית כמובן". אלו השוטרים של ימינו, לא עלינו.

רצתי בינתיים להביא מסיכה וחייגתי 9-1-1: "ישנם אנשים מחוץ לדלת שטוענים שהם שוטרים". המוקדנית שאלה אותי מיד מה הכתובת והאם יש לנו קו נייח. עניתי והיא אמרה: "הם שוטרים. מישהו התקשר מהדירה שלכם למוקד החרום, וכיוון שאיש לא דיבר, שלחנו שוטרים לודא שאתם בסדר".

אסיר תודה וכבר לא מפחד, פתחתי את הדלת. שוטר צעיר יותר עמד בסמוך לדלת ושוטר בכיר יותר במרחק מה, ידיו מוכנות לשלוף אקדח. אני ודאי לא הייתי מבודח, אך לפחות נגולה אבן מלבי, שכן הם באמת נראו שוטרים. הודתי למוקדנית, והשוטר הבכיר הסתכל עלי בחשדנות ושאל: "זה דם על הידים שלך"?

החזקתי בידי מגבת ניר מוכתמת לחלוטין, וכך גם היו הידיים שלי. פרצתי בצחוק, ורצתי למטבח. שעה שלמה אני עומל על פרוק רימונים (מלשון פרי, לא חומר נפץ), והבאתי קערה ענקית מלאה גרגירים להראות להם. לא רק הידים שלי - כל המטבח היה מוכתם!

כך נפתחה אצלנו השנה האזרחית 2023 - בביקור פתע של המשטרה שבאה להציל אותנו, כתוצאה מקריאת חירום שלא אנחנו יזמנו. מה ההסתברות שדבר כזה יקרה? כנראה דומה להסתברות שאזכה ב-1.3 מיליארד דולר בלוטו השבוע. נגשתי לבדוק את הטלפון, ובמקום קו חיוג, היו רעשים על הקו. כך התחיל סיפור של עשרה ימים. חברת הטלפונים הגדולה ביותר בארה"ב בדקה מיד את הקו והודיעה שמשהו לא בסדר בו. "הזמן הראשון שטכנאי יכול להגיע אליכם הוא בעוד עשרה ימים". דבר לא עזר, כך קבע המחשב, וזו הדרך היחידה האפשרית. "בינתיים נחסום את הקו שלכם בצליל טפוס, בכדי למנוע השנות המקרה שהמערכת תחייג לכוחות ההצלה בכוחות עצמה".

עשרה ימים, מהלכם לא היו שיחות נכנסות (ניחא, האסון לא היה גדול), אך כל פעם כשהגיע מישהו, הייתי צריך לרדת למטה לפתוח את הדלת. בקיצור, סיוט, אך לא סוף העולם. ביום האחד עשר, משעות הבוקר המוקדמות היינו נרגשים: היום זה היום, הטכנאי אמור להגיע. הימים קצרים, ואחרי שכבר החשיך החלטתי להתקשר לחברת הטלפונים. "הטכנאים סיימו לעבוד כבר לפני שעה. יותר מאוחר הערב תקבלו הודעה שנבצר מהטכנאי להגיע".

חברת הטלפונים הגדולה והידועה ביותר בארה"ב ודאי יודעת להשתמש בטכנולוגיה, שכן קיבלתי כמה וכמה הודעות טקטס, אך לא אחת משך כל היום כולו בו לא העזתי לזוז מהבית. לאחר המתנה של כמעט שעה בתור, והעברה ממוקד אחד למוקד אחר, הגעתי למישהי בטקסס שעובדת מזה 25 שנים בחברת הטלפונים. היא הסבירה לי את כל מה שלא ידעתי: "אלו חוטי מתכת, וטכנאי צריך להגיע, אך מזג האויר מקשה על כך, ויש כל כך הרבה פניות, והם פשוט לא הספיקו, כי אף פעם אי-אפשר לדעת כמה זמן ימשך תיקון".

נפלא, אחרי 25 שנים של העסקה, אותה נציגת שרות ותיקון יודעת למרוח ורק שכחה שהיא מדברת עם לקוח, ואין לקוח שהוא אידיוט מוחלט. אחד עשר ימים הוא חיכה, ואם הייתה בעיה עם הטכנאי, האם כל כך קשה להודיע, לשחרר את הלקוח מההמתנה מורטת העצבים? הרי אם חס וחלילה הייתי מפספס את הטכנאי, המחשב המהולל היה קובע פגישה עתידית בעוד שבועיים או יותר.

יותר מאוחר באותו ערב הגיעה ההודעה המיוחלת, ושם הבטחה שהטכנאי יגיע "במועד המוקדם ביותר האפשרי". ההודעה נוסחה בצורה מאוד זהירה שלא הבטיחה את מחרת היום, רק זמן עתידי כלשהו שמשמעותו "לא היום". נזכרתי במילה "מניאנה" בספרדית, שפרושה אינו "מחר" כי אם - לפחות במקסיקו - "לא היום".

תשב, תחכה. תתיבש. אולי בסופו של דבר יגיע טכנאי. אולי אפילו תתוקן התקלה. המערכת הממוחשבת אפילו תתקשר לשאול "איך היה הטכנאי" (אבל לא "איך היה התהליך בכללותו"). חודש או חודשיים לאחר מכן כשתבין שחויבת עבור שרות מלא ללא זיכוי לאותם 12 ימים, תצטרך להתקשר, לספר את כל הסיפור, ולצפות לזיכוי שיבוא (הוא והמשיח גם יחד).

אז בשביל מה בכלל צריך אנשים שיענו לטלפון ויספרו את קורות חייהם? הלקוח לא מעניין אותם. לעזור הם לא יכולים. הכל ביד אותו תוכנה, ביד המחשב, ואותו "אח גדול" הוא חזק וגדול ומבוגר ולא תוכל לו - הוא תמיד יגבור עליך.

העיקר שהנציגה שאלה אותי לגבי שאר המכשירים והכבלים והשרותים שאנחנו מקבלים. היא תיכננה לנסות למכור לי שרות שנמצא כרגע עם חברה אחרת. עניתי "בהסתמך על חוסר השרות שאני מקבל מכם, אני שוקל בכל הרצינות להעביר את כל השרותים מכם". גם על כך הייתה לה תשובה מוכנה בשלוף: "אם תוכל למצוא חברה שאין בה תקלות, גם אני ארצה לדעת, כי אין כזו".

כנראה באמת אין חברה שלא נתקלת בבעיות. השאלה היא מה היא עושה לפטור אותן. חברת הטלפונים שלנו משאירה את הכל ביד המחשב, ולעזאזל הצרכן! איזו תרבות נפלאה, כמה מרגיז ועוד יותר כמה חבל שכך הם פני הדברים בארה"ב של 2023.