אני מתגעגע לאבות ישורון

טרם קום המדינה בלטו בארץ ארבעה משוררים, כל אחד בדרכו, שהכירו בקיומה של ישות חיים אחרת שחיה בארץ ישראל. המשוררים הם מרדכי אבי שאול, אלכסנדר פן, חיה קדמון והבולט ביניהם בדרכו הלשונית והשירית הוא אבות ישורון, שראה וכיבד את אורח החיים והתרבות של ישות חיים ערבית בת המקום, החיה כאן בכפרים ובערים. לאבות ישורון הקדיש עמיחי חסון, משורר ובמאי, סרט "ישורון: ששה פרקי אבות".

אני מבקש להתמקד במשורר, שהצהיר "נַעֲשֵׁיתִי מִן הַשְּׁבִירוּת". משורר שיצא משבירות חייו, שבר את השפה, השמיט אותיות, שינה כללי ניקוד, מהל בה יידיש, ערבית, סלנג ויצר דרך חדשה אתית ואסטתית בשירתו. משורר שלא סלח לעצמו על שהפנה עורף למשפחתו, שנשארה בגולה והושמדה. כפועל יוצא משבירת חייו שבר את השפה בשירתו.

אבות ישורון היה נחוש בדרישה שעִם הערבי בן המקום החי כאן, עלינו יחד אתו לבנות את חיינו פה. מצער, שאנושיות שירית של משורר יהודי, הכואבת את סבל ילידי הארץ הערבים, הופכת אותו לבן חורג ולמה שאמרה בתו, לילית ישורון, לעיתון הארץ ב-22 בנובמבר 2018 - "אָבִי הָיָה שׁוֹבֵר הַשְּׁתִיקָה הָרִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא הָיָה מוּכָן לְהַשְׁלִים עִם מַהֲלָכִים שֶׁל טִהוּר אֶתְנִי, שֶׁפָּקְדוּ אֶת הָאָרֶץ הַזּוֹ, והתנכלות לאוכלוסייה הערבית".

המשורר מאיר ויזילטיר כתב עם צאת הספר "הַשֶּׁבֶר סוּרִי-אַפְרִיקָאִי" - "היום מדברים הכל על פלשתינים... אבל מיהו המשורר העברי שהתעסק בכך תכף ומיד אחר קום המדינה (ואני מוסיף - עוד טרם הקמתה) כאשר לא יבשה הדיו על מגילת העצמאות וכל פצעי המלחמה פתוחים, שלא התייחס לנושא הזה בחרוזים קלילים, אלא החדיר אותו אל לב שירתו בכל הכוח, הזריק אותו לתוך דמו ועשה אותו חלק מעברו ומעתידו כמשורר? זה היה אבות ישורון".

לפני למעלה מ-70 שנה פורסם לראשונה בעיתון הארץ שירו של אבות ישורון "פֶּסַח שֶׁל כּוֹכָבִים", למרבה הכאב, רבים בציבור הישראלי ראו בו חילול הקודש ומאנו לראות בו מגדל האור של השירה העברית, שיש בה סולידאריות אנושית, זעם על טיהור אתני, שירה שאינה נרגעת ממפגש עם יפו ריקה מבניה ומבנותיה, שחלקם נסו וחלקם גורשו. כשפרסם אבות ישורון את הפואמה "פֶּסַח שֶׁל כּוֹכָבִים", הוא ניצב בפני גילויי החרמה ונידוי, כי העז להשוות לראשונה בין פליטים ערביים בארץ ישראל ובין פליטים יהודים באירופה.

שיבת הצאן

אבות ישורון הוא בין הבודדים בשירה העברית שמיום עליתו ארצה לא נטש את הזירה הלשונית והרוחנית של הגולה. לאחר מלחמת העולם נוסף צער על הוריו, שלא הצליח להעלותם ואבדו בשואה. חָבְרָה לצערו אהבתו ללשון היידיש. לאורך כל חייו כמשורר הקפיד לשקעה בשירתו.

הוא השתמש בסמלים ובמטענים ציוניים כמו "צִיֹוֹן הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ", כשהוא מוחה על עוול שאנחנו גרמנו לאוכלוסייה ערבית שגורשה מכאן, עוול שניתן היה למנוע ולא לבצעו. המשורר אבות ישורון, בהיותו חייל בחטיבת כרמלי מחה נגד פשע החריש של הכפר דרדרה, שעל שפת אגם החולה. החייל-המשורר יצא נגד המפעל המגלמוני של ייבוש החולה והרס כל בתי הכפריים הערביים הסמוכים וגירוש כל תושבי הכפרים.

אבות ישורון זעק את זעקת הדגים הטבוחים ובעלי החיים הנדירים שהיו באגם החולה כמו: "בַּהֲמוֹת" - ג'מוס. "בְּאַשְׁמוֹרֶת הַבֹּקֶר נֶחְרְשָׁה דַּרְדָּרָה וְאֵלֶם הָעֵדִים הַדָּגִים מוּלָה. קָרָאנוּ דַּרְדָּרָה, דַּרְדָּרָה, קוֹלֵנוּ אָבַד בַּאֲגַמַּת הַחוּלָה... בַּעֲלַת מוּם הַחוֹלָה, אֲחוֹתָהּ שֶׁל כִּנֶּרֶת, חוֹלָה בַּעֲלַת מוּם....". נצבט הלב למקרא כאבו של משורר יהודי לנוכח גירוש עם ילידי מהארץ הזו וקטילת חייהם של בעלי חיים. אגם החולה ואחותו הבכירה כנרת סובלים מנכות לאחר שכפריים, ילידי המקום דייגים וחקלאים, נטשו - חלקם נסו מאימת המלחמה וחלקם גורש על-ידי חיילי חטיבת כרמלי.

בימים, שלמרבה הצער, בית המשפט העליון נותן יד לגירוש קהילות רועים ערביים במורדות הרי חברון ובבקעת הירדן, חסרה לנו היום העוצמה השירית של אבות ישורון. חסר הקול השירי, שהעז והצליח לגעת בעצבים הרגישים של הקונפליקט היהודי-ערבי, מי שידע בשיר דבקה להשתמש בתיאור "שִׁיבַת הַצֹּאן" על משקל "שִׁיבַת צִיּוֹן" - משורר שקרא בל נעלה את חיינו על שרטון מוסרי ההורס את ערכי ארון הספרים היהודי, כשאת "שִׁיבַת צִיּוֹן" שלנו נבצע תוך מניעת "שִיבַת הַצֹּאן" של רועה ערבי למשכנו, בל נבצע את "שִׁיבַת צִיּוֹן" תוך נישול רועים ועדריהם. בל נבנה כפר עברי תוך גירוש רועים ערבים וצאנם.

אני מביע את כאבי, שמשורר כה ערכי כמו אבות ישורון נדחק לקרן זווית, כי היה לו האומץ להתמודד עם נרטיב כוחני ואלים, נרטיב שעשה דה-מוניות לאחר, והאחר הוא בן העם הערבי שחי כאן. היה לו אומץ להתמודד עם נרטיב, שביקש להנחיל את הכזב, שבאנו לארץ ריקה בה הייתה "כִּכַּר הַשּׁוּק רֵיקָה". צר לי, שלא הייתה הקשבה לקול השירי של אבות ישורון, הקול שדרש שכיסופי שנות גלות לשיבה לציון לא יעלו על מסלול דחיקת מי שכבר חי כאן.

שירת המשורר - שזעמה, כי נחרשה דרדרה, שלא השלימה עם חריש של מאות כפרים ערבים מנופה של ארץ ישראל - תובעת מאתנו היום, שנשכיל לסיים את סכסוך הדמים בארץ הזו, כשלכל מי שנס מפני האימה או גורש מכאן יוּתַר לו לשוב. רק כך יש לסיים סכסוכי דמים.