תפקידי המוכתר בתקופת המנדט

הבריטים ראו במוכתר העברי פקיד לכל דבר וחייבו אותו בטיפול בהלוואות, שמירה על ביטחון היישוב והנשק שניתן לו כהגנה, השגחה על החקלאות ואחריות על קבלת הפנים המכובדת לפקידים ולמושלים המנדטוריים. באוהלי הבדואים נטל השיח' את תפקידי המוכתר וכלפיהם נהג השלטון בסלחנות. "בפקודת הנוטרים" הטילו הבריטים על המוכתר את הזכות לפנות לשלטון ולדרוש מינוי לנוטר אחד או יותר (כולל מסמכים ותעודת יושר). הביטוי "מועצת הכפר" אותה ניהל המוכתר שנכלל בפקודה זו היה רק למראית עין באוהלי הבדואים ואילו אצל היהודים חייב מינוי המוכתר מהלך בחירות חוקי ומאושר בתעודות.

בפברואר 1922 הוטל על המוכתר הכפרי והשיח' האחריות להודיע למושל המחוז הבריטי תוך 3 חודשים על כל קרקעות "המחלול" (הלא מעובדות) שנכללו בתחום אחריותם. קרקע זו הייתה מבוקשת על-ידי השלטון מכיוון שאם לא עובדה ברצף שלוש שנים הוא יכול היה להשכירן תמורת מיסי קרקע ויבול. המוכתר חויב למסור את שמות האנשים שהחזיקו בקרקע "מחלול" שלא כדין והיה צפוי לעונש כספי כבד או לחלופין למאסר חודש ימים אם לא עמד בלוח הזמנים.

בספטמבר 1921 בפקודה מנדטורית נקבע כי אדם הרוצה לזכות בפיצויים על נזק ברכושו עליו לדווח על כך למוכתר. על המוכתר להיות נוכח בעת קביעת גובה הנזק על-ידי הפקיד המתאים וכן בעת קביעת וגביית מסי הקרקע והיבול. ב-1926 התאפשר למוכתר להציע לשלטונות את שמו של השוטר או הנוטר לו הוא זקוק על-מנת לשמור על הסדר בכפר. קצין המחוז החל מאותה שנה, נעזר במוכתר לקביעת נתונים סטטיסטיים בחקלאות, וכן דרש ממנו דוח מפורט על לידות ופטירות. בשנת 1942 קבע החוק הבריטי את סדרי החלפתו של המוכתר.

לשם כך, די היה בפנייה של ועד היישוב, ועד השכונה או מועצת העירייה אל מושל המחוז. ביישובים היהודיים ציפו שהבריטים יבינו כי המוכתר העברי נבחר בדרך דמוקרטית ולכן יש לו מגבלות אולם השלטון הבריטי העדיף להישען על המסורת העות'מנית ולא שינה מאום מחובותיו וזכויותיו. המוכתר היהודי ייצג את יישובו בפני שלטונות המנדט ובפני המנהיגות הערבית העירונית וראשי שבטי הבדואים. בשנת 1944 לאחר שהתרבו משימות המוכתר, חוקקו הבריטים את "פקודת המוכתר" במסגרת הסדרת נוהלי השלטון ביישובים המוגדרים כ"כפריים".

בקטע החוק שדן בחובותיו של המוכתר כלפי שלטונות המנדט נאמר:

1. לקיים את השלום בכפר שהוא נתמנה למוכתר שלו, ולמסור למשטרה ידיעות על פושעים, בני אדם בעל אופי רע, זרים חשודים המצויים באותו כפר ועל מי שהוא יודע שהוא מתכוון לעבור עברה.

2. לשלוח בהקדם האפשרי לתחנת המשטרה הקרובה ביותר ידיעה על דבר עבירה רצינית, תאונה או מוות שאירעו בכפר או בסביבתו הקרובה (שדות, בוסתנים) מסיבות לא טבעיות.

3. לעזור לפקידי הממשלה במילוי תפקידם, לרבות גביית הכנסות.

4. לפרסם במקום בולט ומרכזי ביישוב את כל אותם המודעות, ההכרזות ושאר המסמכים הרשמיים שיישלחו אליו לפרסום על-ידי מושל המחוז, או הפקיד האדמיניסטרטיבי.

5. להחזיק חותמת של מוכתר ולהטביעה בכל התעודות והמסמכים שבהם הדבר נדרש.

6. להודיע לפקיד האדמיניסטרטיבי על מותו ללא יורש של כל אדם שהיו ברשותו נכסי דלא-ניידי או שהיו לו טובות הנאה מהם, בצירוף רשימת אותם נכסים.

7. להודיע לרשות המתאימה על כל מקרה ידוע לו של שימוש במשקלות או במידות מזויפות.

8. לשמור כמיטב יכולתו על מסילות ברזל, כבלי טלפון וטלגרף, כבישים ציבוריים, יערות ושאר נכסי ממשלה, ולהודיע לפקיד האדמיניסטרטיבי או לתחנת המשטרה הקרובה ביותר על נזק שנגרם.

9. להודיע על גילוי עתיקות ולשמרן, ולשמור על מצבות ומקומות היסטוריים הכלולים ברשימת המצבות והמקומות ההיסטוריים.

10. לנהל או לשמור את אותם פנקסים, רשימות וחומר סטטיסטי שמושל המחוז יצווה עליו.

11. להודיע על פרוץ מגיפות ומחלות הפוגעות בבעלי חיים או בגידולים, על קיומן.

12. בדרך כלל לבצע את התפקידים שהוטלו עליו או שהופקדו בידיו לפי החוק או המנהג.

הפקודה פורסמה בעתון הרשמי המנדטורי ב-17 באוגוסט 1944. נוסף לאלה היה על המוכתר לרשום את הלידות בכפר ולהודיע עליהן למשרד הבריאות המחוזי, וכן לנהל בפנקס בית העלמין רישום מדויק של הנפטרים והנקברים. אם נמצאה גופה, היה עליו לדווח מיד למשרד הבריאות המחוזי. מהחוק עולה שמרבית סעיפיו נוגעים למוכתר הערבי אך היה לו גם השפעה על מעמדו של המוכתר היהודי בעיקר בעת מגעים עם הערבים והבדואים בנגב.

מסתבר אם כן שהחל מאמצע שנות השלושים, הלך והתחזק מעמדו של המוכתר המקומי בעיני בני כפרו. הוא צבר כוח שאפשר לו להשליט את תביעות הממשל על בני הכפר, בד-בבד, הוא נדרש לחתום גם עסקות מכירת קרקע ליהודים (שטח, מיקום ומחיר) דבר שאפשר לצד הציוני לרשום את העסקה החתומה בטאבו. החוק חייב את המוכתר לנהל את "פנקס הביקורים בכפר" - פנקס שסופק על-ידי הממשלה וחייב את המוכתר והשיח' לרשום בו את כל המבקרים בכפר, וכן את הערותיהם בתום הביקור כולל חתימה. כך למשל הוזהרו המוכתרים העבריים בדבר איסור עיבוד קרקע בקרבת צינור נפט; איסור ציד בשטחי היערות והשמורות; והקפדה על מילוי הטפסים הנאותים עבור רופא הבהמות המחוזי במטרה למנוע מגיפות.

בחינה מדוקדקת של "פנקס" זה מוכיחה כי השלטון דרש מהיהודים מילוי מדויק של האירועים ואילו מבחינת הבדואים, ההקפדה על הנהלים החדשים לא נשמרה והם המשיכו לראות בחברה הבדואית חברה ייחודית בעלת נוהגים ונהלים מסורתיים. משום כך לאמיתו של דבר, לא מונו מוכתרים חדשים בשבטים הגדולים אלא הסמכויות נותרו בידי השיח'. הוכחה לכך ניתן לראות בהצצה בעשרות עסקות "סנד" (מעין שטר מכר בעסקת קרקע) שהתבצעו בשנות הארבעים. מתברר, שהשיח' חתום על שטר המכר לא כמוכתר אלא כשיח' השבט ובשמו המלא.

המוכתרים העבריים הצעירים נזקקו לניסיון המוכתרים הוותיקים. כך למשל מוכתר קיבוץ הזורע נהג להתייעץ עם המוכתר הוותיק של משמר העמק אריה דיאמנט. נחום רוזנפלד מדגניה א' נשלח לבקעת בית שאן, כדי להדריך את המוכתרים הצעירים באזור, ויוסי פיין הביא לחניתה ביום עלייתה על הקרקע את ניסיונו ובגרותו כמוכתר. ראשי הסוכנות והקק"ל חשו שיש להעמיק את ידיעת המוכתר על מנהגי החיים של שכניהם במטרה לקיים יחסי שכנות טובים שכונו לא פעם - דו-קיום.

כך הוחל בהקמת "קאדר" של מוכתרים ביישובי הספר והוקמו "ועדות ליחסי שכנים". גויסו מרצים שעברו ביישובים, הסבירו את מטרות הסוכנות ואף לימדו ערבית. בשנת 1942 התקיים יום עיון בקיבוץ גבת שנושאו היה "השכנים". המרצים והדוברים ביום העיון היו יהודה גולן מהמחלקה המדינית, אליהו ששון ראש המחלקה הערבית וחירם דנין נציג חברת "הכשרת היישוב" בנגב ומומחה לרכישת קרקעות מהערבים.

הדגשים העיקריים ביום העיון לגבי היחסים עם השכנים הערביים היו: לא להתייהר, לא להתקפל, וללמוד לעומק את השפה והתרבות של השכנים. השגת מטרות אלה נדרשו על-פי ראשי הסוכנות והמחלקה הערבית כאמצעי לשיפור היחסים, מניעת מעשי איבה, ויכולת העמידה במקרה של הדרדרות לפרעות או קרבות.

הדרישה ללימוד מנהגי השכנים עלתה ולכן בשלהי 1943 התקיים בבית שטורמן בעין חרוד סמינר בן 5 ימים למוכתרים מרחבי הארץ. בין המרצים היו מיכאל אסף, אהרון כהן, עו"ד יוסף סטרומזה, אליהו ששון, חירם דנין שהרצה על משטר הקרקעות המקובל בין בדואי הנגב. המדריכים בקורס צברו ניסיון מהמודיעין הבריטי בכל הקשור להישרדות, מיקוש, מארבים, תרבות האסלם והשפה הערבית.

הבריטים תכננו מחנות לשבויים גרמנים עתידיים וסייענים ערבים בנגב ולכן "המסתערבים" ירדו לקיבוץ בארי ויצאו משם למשמות ריגול, בדיקה ורישום של המחנות הבריטיים באזור. "המסתערבים" נעזרו במוכתרי היישובים הצעירים בנגב שהכירו טוב מכל אחד אחר את השטח ואת השבטים ומסורתם. בשנת 1946 כונסו המוכתרים "לקורס מוכתרים" שבעזרתו יכול המוכתר הבודד להביא ידיעות חשובות על הערכות וכוונות המצרים והבדואים ולהעבירן ל"הגנה".

הקורס מומן אורגן בידי יהושוע פלמון ראש המחלקה הערבית בש"י וכן הקק"ל. הם גם מימנו הקמת אוהלי אירוח (מאדפה) ביישובים החדשים שם פגש המוכתר המקומי את ראשי השבטים שבאו לבקש סיוע והביאו תמורת זאת קצת "ידיעות". הלימודים בקורס זה נמשכו יותר מחצי שנה ועל החניכים נאסר לדבר עברית משעה 10 בלילה ואילך. קצת מהמוכתרים היו מסוגלים בתום הקורס לקרוא עיתון יומי בערבית.

בקורס המוכתרים בגליל ים הושם הדגש על לימוד מנהגי הבדואים, מסורתם, והדרכים ליצירת יחסי שכנות טובים. בתחום "הבעיה הערבית" לומדו הנושאים הבאים: תמורות בעולם הערבי (מיכאל אסף), פרקי הווי (יעקב ברזני), מנהגים של הערבים בצפון הנגב (יצחק גבירץ ומיכאל הנגבי, איש נגבה, שנחשב ל"מוכתר המוכתרים"), יחסי יהודים ערבים (צבי הירשפלד, אברהם מלול), על אוכלוסיית ארצנו (עזרא דנין, שבנוסף היה המדריך הראשי בקורס).

בפרק שהוקדש להשכלת המוכתרים נלמדו הנושאים שלהלן: כנסת ישראל, שלטון מקומי, האדמיניסטרציה, סכסוכי קרקע, אריסות ומרעה, בתי משפט, משטרה, מיסים, חוק הבריאות הציבורי, תחיקה חקלאית והחוק הפלילי. פרץ גורדון, סייר מנוסה מהפלמ"ח, טען כי קיבל את הכשרתו לתפקיד שמילא יותר מאוחר בהובלת כוחות ליעד, בעת שהיה חניך בקורס מוכתרים בפרדסי דנין בחדרה.

אפרים נתנזון בוגר קורס מוכתרים שנערך בחדרה, מונה על-ידי הצבא למושל אום אל-פחם וצפון המשולש בעת מלחמת השחרור ואחריה. הוא ידע לנהל שיחות עם התושבים וניהל את ישיבות מועצת העיר בערבית. ההגנה חיפשה מביאי ידיעות ואורגן קורס לקציני מודיעין האחד בשפיה והשני בחדרה. בקורסים אלה לימדו בני עדות המזרח: שאול בר-חיים, אליהו נאווי, דוד אריאל, יעקב שמעוני, מיכאל אסף, יהודה בורלא, יעקב ברזני ועוד.

מההזמנה לקורס חורף 1947 ניתן ללמוד על מטרות מארגני הקורס, על שיטות הארגון והכשרת המוכתרים ועל עולמם החברתי-רוחני של האחרונים. כך למשל בהזמנה שטרחה להזכיר כי חמש שעות ראשונות ביום יוקדשו ללמוד השפה הערבית:

"הקורס הראשון מתחיל ביום א' 19 בינואר 1947. המקום: קיבוץ גליל ים, ליד הרצליה, (ת.ד. 154 תל אביב). על כל משתתפי הקורס להיות בתחנת האוטובוסים בהרצליה עד שעה 4 אחה"צ. בשעה זו יעמוד לרשותם אוטו להובלת החפצים למקום. על כל משתתף להביא אתו את החפצים כדלקמן: כלי מיטה (מזרון, שמיכות וסדינים); חפצים פרטיים לתקופת הקורס; כלי כתיבה (מחברות, עפרונות וכולי); סיגריות; סבון כלי גילוח... ספרים: רצוי שכל משתתף יביא עמו ספרים הנוגעים בענייני ערבים, קרקעות, שלטון מקומי וכו' כגון: "הכפר העברי" - לסטבסקי; "הפלחים" - למיוחס; המשק העברי - לאברמוביץ' וגלפט; "דברי ימי הערבים"- לא. פולק; "הערבים בארץ ישראל - לי. ושיץ; "תולדות הערבים בארץ-ישראל" - למ. אסף; "התחיקה החקלאית" - לח. הלפרין; "דוח של ועדת פיל"; "שבטי הבדואים במחוז באר-שבע" - עארף אל עארף וגם ספרות בשפות אחרות על אותם נושאים. נא להבטיח את התשלום עבור הכלכלה לפני תחילת הקורס" (קטע הלקוח מארכיונו של א' נאווי).

ראוי גם לעבור על שמות המשתתפים ומאיזה יישובים הגיעו. נמנה כמה מהם - בלסקי יצחק - שובל; בראון דן, בית אשל; קסטרו משה - גבולות; ביברמן יאיר - נירים; צ'ריקובר בצלאל - משמר הנגב; בלושטיין יצחק - כפר דרום; ויס אפרים - אורים; שרתוק יעקב - חצרים; שר משה - גל-און; כפרי יהודה - תקומה; מלובינסקי מרדכי - קדמה; וינברג שאול - משמר הים; גלוד יהושע - רגבה; ריימן אהרון - עין הנציב; סלומון אריה - בארות יצחק; עזריאלי יוחנן - רמת יוחנן; הכט חיים - דברת; שנצר יאיר - קבוצת הכשרה, חדרה; הלר משה - בארי; מוכתר ללא שמו - בארי; אנגרמייר חנן - אבן יצחק, הגרעין.

מהרשימה עולה כי 13 - 14 מהמוכתרים מגיעים לקורס מהנגב ומהדרום שם שאלת השכנות הטובה אינה חומר לקורסים אלא צורך הישרדותי יום-יומי. במסמך אחר נמסר כי לאחר השתדלות ראשי הסוכנות אצל קצין המחוז בעזה, נרשמו לקורס 16 מוכתרים מ-14 יישובים בנגב.

הש"י לא הסתפק רק בהכשרת מוכתרים והחל במבצע גדול של סקירת כל הכפרים הערביים בארץ. במסגרת זו נסקרו כאלף כפרים ולכל אחד הוכן תיק שכלל פרטים חשובים כמו תשתיות, אוכלוסייה, קרקעות ומבנים מרכזיים. במקרים רבים צורף לתיק צילום אוויר. במרכז הארץ ובצפונה נוצרו קשרים טובים ואברהם הרצפלד, חבר הנהלת "המרכז החקלאי" קבע כי המים היו למכשיר של קשירת ידידות עם השכנים, כולל בנגב.

המוכתר/שיח' הבדואי הרשה ליישובים הצעירים לשאוב מבארותיו בתקווה שהיהודים יעבירו קו מים למאהליו. לא כל הידע נרכש בסמינרים וימי עיון. מוכתר רביבים מאיר ירושלמי, הסתובב בין יישובי הנגב והדריך את המוכתרים הצעירים כיצד לבנות מערכת יחסים טובה עם השכנים. בסתיו 1946 הסכים השלטון הבריטי לשלם למוכתרים הערבים והיהודים שכר בעבור פעילותם. כך למשל, הסתבר שתשלום המינימום למוכתר לשנה יעמוד על 24 לא"י.

ככל שהכפרים והעיירות היו גדולים יותר כך הוגדלה משכורתו. יתר כל כן, הבריטים הוסיפו סכום מסוים עבור הוצאות נסיעותיו של המוכתר ואף קבעו כמה ישולם לו עבור חתימה על תעודות. דוגמה: למוכתר החותם על מסמכי קרקע או ירושה ישולם לו 250 מיל. המוכתרים הבדואים והערבים קיבלו תעריפון זה ואילו המוכתרים היהודיים בהנהגת הנגבי טענו שהשכר נמוך ויצאו למאבק על-מנת להגדילו.

השאלה אם כן הינה האם הכשרת המוכתרים הובילה לדו-קיום ומנעה מעשי איבה? התשובה היא כי בנגב, עד פרוץ מלחמת העצמאות נשמר שקט יחסי ונפלו מעט קורבנות. ניתן ליחס זאת לידע שרכשו המוכתרים וחשיבות שנתנו לעיצוב סוג של "דו-קיום". לא כך היה במרכז הארץ ובצפונה.